בסיכומו של הפסטיבל העשרים באילת: רוב העוגנים החשובים כבר היו פה יותר מפעם, המלחמה עשתה שמות במצבת ההרכבים האורחים ועם זאת - הישראלים עשו צעד ענק קדימה והג`אמים היו מוצלחים מאי פעם.
הג`אם מנצח את התכנית הרשמית
היום האחרון תמיד קצת עצוב. הרחבה אינה מלאה לפני האולמות משום שחלק מהחוגגים ראו הכל ביומיים (והם טועים). השנה היו פחות אנשים ופחות ימים בפסטיבל אך דווקא ההיצע המוזיקלי של היום האחרון היה המקיף ביותר.
ונתחיל בג`אם: פשוט מדהים. ב-4:00 מגיעים הגדולים באמת אז מתערבבים זה בזה שושלת מינגוס, טריו רובלקבה, נגני ה"לאטין גרוב" ומי לא. רובלקבה פגש נגנים קובנים שלא ראה שנים, והרה-יוניון המתוק התרחש דווקא באילת. בין וותיקי הפסטיבל התגבש קונצנזוס שהשנה הג`אם מנצח את התכנית הרשמית.
בתחילת הערב האחרון מנגנת שושלת מינגוס תכנית חדשה לגמרי, פחות כואבת, פחות פוליטית ויותר כיפית. אפילו שיר הקינה Moaning נוגן במהירות כפולה. ששאלתי לאחר הקונצרט את חברי הלהקה לבחירות שלהם ענו בפשטות: אנחנו לא התזמורת של מינגוס. אנחנו מנגנים את המוזיקה שלו בדרכנו העצמאית. לצלילי הלהיט שלו Better Get It In Your Soul התפזרנו בשמחה.
נגן אורח נוסף, מקצועי, ותיק ופתוח לחידושים, הסקסופוניסט ריק מרגיצה בעל הסאונד הגדול מהחיים מסתייע בפסנתרן היהודי-אלג`ירי העולה פרנק אמסאלם. יחד הם רוקחים תמהיל מקסים של פיוז`ן, הארד בופ ומקצבים אוריינטליים ואקזוטיים.
דניאל זמיר, אומרים אור
שמעתי שני הרכבים ישראלים: קומון בונד כשמם כן הם - מחפשים את הקשר המשותף בין הג’אז, הבלקן ,המזרח התיכון ואפריקה. ההרכב, שכבר הופיע באילת, מונה תשעה נגנים וזמרת- מרינה מקסימיליאן בלום. הרבה כוונות טובות והרבה כלים נמצאים על הבמה אבל חסר להם חוש מידה. הניצול הוא מקסימליסטי, הזמרת בולעת מילים, מוזיקלית מאוד אמנם - אך לא מספיק משכנעת. המסר שלה ושל קומון בונד לא עבר אלי הערב.
לעומתם רביעיית דניאל זמיר הראתה לנו מהו כוח של ריכוז וצמצום. זמיר, כוכב עולה, מלחין חרדי ומאסטר של הסקסופונים הוא מעין גלגול של קולטריין. מרוכז, תמציתי, בעל צליל מהפנט ואורך נשימה מופלא כבר הקליט שלושה דיסקים בחברת צדיק בניו יורק האחראית לגל הג’אז היהודי-כליזמרי. לידו הבסיסט המחונן חגי כהן-מילוא והפסנתרן שכבר כתבתי עליו עומרי מור ( שעליו אמר זמיר כי שמו האמיתי" אומרים אור") הציגו את התלכיד הטוב ביותר בפסטיבל, מבחינת הישראלים. נכון שיש לו נטיות להטיף כמו קבוצות רבות בפסטיבל, אך כשדני זמיר מנגן אני שוכח הכל.
הפסטיבל הסתיים בתרועה רמה עם האמן האפריקני הגדול מורי קנטה. זה לא ג’אז: זוהי מוזיקה אתנית בטהרתה, מוזיקה אפריקנית שמחה, עצובה וחגיגית שהולידה את הג’אז.
לסיכום: לא כך דמיינתי את הפסטיבל העשרים. רוב העוגנים החשובים כבר היו פה יותר מפעם: המלחמה עשתה שמות במצבת ההרכבים האורחים, אך לא ראיתי מאמץ, גם בתכנית המקורית להביא פנים חדשות. ועם זאת- הישראלים עשו צעד ענק קדימה, החל מהמנגנים בפינות העיר וכלה בזמיר, ברנס, קורנפלד ומור. בתי הספר עושים את שלהם והדור החדש עוד ימשיך ויפתיע. בצער רב אני נפרד מאילת. להתראות בשנה הבאה באותו מקום.
ג`אז באילת: היום השני - נקודת הרתיחה של שושלת מינגוס
ג`אז באילת: היום הראשון – הפתעה ישראלית
31/08/2006
:תאריך יצירה
|