"ידיים קשורות" הוא עוד חוליה פורמטיבית בסרטיו האישיים-אינטימיים של דן וולמן. שיחה על החיבה לשוליים, על הרתיעה מפוטוגניות ועל העבודה עם גילה אלמגור ועידו תדמור בתפקיד אם ובנה הגוסס מאיידס.
ג`וינט עם עמוס גוטמן
הבמאי-תסריטאי דן וולמן מדבר אתי אחרי שחווה שתי מסיבות השקה לסרטו "ידיים קשורות", שעלה למסכים בשבוע שעבר. האחרונה שבהן התקיימה במועדון "האומן 17", בתל אביב, ביום שישי האחרון. "פעם ראשונה שלי במועדון הזה, והייתי במועדונים עליזים בחיי", מספר וולמן. "אבל אני אוהב עמימות, מסתורין, וסצינת הגייז שם נורא בוטה. לדעתי, כשאין עמימות ומסתורין, אז קשה גם שיהיה מתח מיני". למרות הזיקה של המועדון לנושא סרטו, "ידיים קשורות" עומד ביחס הפוך לחוויות שהוא מתאר. מדובר בסרט אמיץ, רגיש ומאופק, שנוגע בעדינות בעצבים חשופים של מערכת יחסים מורכבת בין אם ובנה.
וולמן מציין בגוף הסרט שהוא יצר אותו במחווה לקוטי גוטמן, אמו של הבמאי עמוס גוטמן, שמת מאיידס ב-1993. "לא הייתי בקשר עם עמוס בתחילת שנות ה-90", הוא מספר. "הכרתי אותו כשהוא היה סטודנט ב`בית צבי`, והסרטים הקצרים שלו מאוד מצאו חן בעיני. התחברתי אליו ואל עוזי פרס, בשניהם ראיתי קולנוענים מוכשרים מאוד, אבל הם היו הרבה יותר צעירים ממני. למרות פער הדורות דיברתי עם עמוס, עודדתי אותו ואמרתי לו שסרטיו מיוחדים מאוד. בזמנו פנו אלי בזמנו מקרן הקולנוע הישראלי ושאלו אותי אם אני מוכן לביים איזשהו סרט. מאוד הופתעתי, כי על פי רוב אני הגשתי תסריטים משלי. אמרו לי שזה סרט שעמוס גוטמן היה אמור לביים, אבל יש לו איזו בעיה. התחלתי להתעניין וגיליתי שהוא חולה. התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה להיפגש ולדבר איתו. הדבר נדחה, אבל יום אחד הוא הסכים שאבוא לבקר".
המפגש של וולמן עם גוטמן החולה, שעישן אתו ג`וינט גראס להקלת מכאוביו סיפק לו את סיטואציית הבסיס, שפותחה לתסריט. "אחרי שעמוס נפטר התפתח קשר מיוחד גם ביני ובין אמו, שלאחר שטיפלה בעמוס טיפלה במסירות עצומה במישהו אחר שגסס מאיידס, ובעוד אנשים. אני חושב שעד היום היא עובדת בהוספיס של חולי האיידס בתל השומר. אני מרגיש קשר אליה, חושב שהיא אישה מיוחדת, טובת לב וחזקה. היא גם אמרה מעל במת פסטיבל ירושלים: `מה שחשוב זה לאהוב את הילדים שלנו כמות שהם`. וזה המוטו של הסרט".
התרחקות לצורך התקרבות
בסרט, עוזי (עידו תדמור) הוא רקדן מצטיין לשעבר והומו, שגוסס מאיידס בדירת אמו. שיעולים תכופים, כואבים ומייסרים, יכולת תנועה מוגבלת ותשישות מאפיינים את מי שהיה שיא הגמישות הווירטואוזית, כשרקד על הבמה. אמו פנינה (גילה אלמגור) סועדת אותו על מיטת חוליו במסירות, מגנה עליו מפני הסביבה ולא מאפשרת לאיש, כולל לבת המשפחה נלי (נלי תגר) להתקרב אליו. עוזי נרגע רק כשהוא מעשן גראס, וכשנגמר לו החומר האם יוצאת להשיג לו אספקה מחודשת.
פנינה מתגלגלת למועדוני גייז ולהבדיל למאורות פשע שבהן שורצים סוחרי סמים, ועוברת אודיסיאה מחשלת ומתקנת, שתקרב אותה מבחינה רגשית אל בנה. בין היתר יצופו משקעי עבר ביחסים שביניהם, על רקע התנערותו המוחלטת של אביו ממנו. בינתיים שוהים במחיצת עוזי בת הדודה נלי וסמסון (ד"ר איסגני ליאל) ועובד זר פיליפיני, שפנינה שאלה משכנתה, כדי שישמור על בנה.
"הרעיון לעלילה צץ אצלי כמה חודשים לאחר מותו של עמוס", מספר וולמן. "הייתי בבית וחשבתי על הסיטואציה הזו, שהיא בבית והבן שלה משתמש בעלים האלה כדי להקל על הכאבים שלו, והנה פתאום החומר נגמר, והאישה הזו, שהיא לא אישה של לילה אלא של יום, נזרקת לכל מיני מחוזות שכלל לא חשבה עליהם, אבל זוהי מבחינתה התרחקות לצורך התקרבות".
"יש לי רתיעה מדברים פוטוגניים"
- למרות שיצרת מקבץ מרשים של סרטים אישיים-אינטימיים, מתעורר הרושם שזה הסרט הכי אישי, הכי קרוב, שכאן אתה עושה את הסטריפטיז הכי גדול של עצמך
"כיף לשמוע את זה, ומעניין שאומרים לי את זה כל פעם מחדש, שהנה אני הולך ומתקרב לעצמי. אתה יודע, הייתי מיודד עם חנוך לוין, והייתי אומר לו, חנוך אתה חוזר כל הזמן על אותם הדברים, אותם הנושאים. אתה לא מרגיש שלקהל זה כבר נמאס? אז הוא ענה לי, אני מרגיש שהפעם אני יכול להגיד את זה בצורה יותר מדויקת. אז אפרופו ההתייחסות שלו, אני יכול להגיד שכן, יש משהו יותר ישיר, אולי פחות פחד לגעת בעצמי. אבל אם תסתכל היום על הסרט הראשון שלי, `התמהוני` (70`), תגלה שיש בו דברים מאוד אישיים. אלא שאז לא פירשו את זה נכון. כתבו שזה עשור פוסט-מודרניסטי, ושהסרט שלי וזה של ז`ק קתמור `מקרה אישה`, הם `סרטים כמו שעושים בחו"ל"".
- יש לך אמנם רקורד של במאי שבוחר בשחקנים `לא מקצועיים`, או כאלה שאין להם הרבה ניסיון במשחק אבל למה החלטת לבחור בעידו תדמור, שזהו לו סרט ראשון, לתפקיד הגברי הראשי?
"כתבו במקום מסוים שבחרתי בעידו בגלל הריקוד, וזה בדיוק ההפך. זה לא היה בתסריט, כי יש לי רתיעה מדברים שהם נורא פוטוגניים, ורקדן נראה יותר מדי פוטוגני. זה כאילו נעשה כבר, כאילו מובן מאליו".
- זה גם כאילו "מקצוע הומואי"
"נכון. כשפגשתי את עידו וראיתי את הריקוד שלו, חשבתי שהוא לא מתאים. אבל כשפגשתי אותו מאחורי הקלעים ושאלתי אותו אם יהיה מוכן להיבחן, משהו בנואשות שלו התאים לי, לקטעים שבהם יש מתח בגלל המשקעים והמרירות שיש בינו ובין אמו. בקטעים שהוא כועס עליה, חשבתי שיש אמת. בתסריט שלי היה אדם שניתק את עצמו מהחברה, שבודד את עצמו, ובריקוד יש את השאיפה לעוף, לברוח. אז המורכבות הזו מצאה חן בעיני והחלטתי ללהק אותו ואני לא מצטער. קטעי הריקוד הם חלק מאוד חשוב בסרט".
"גילה היא אחת הנשים העסוקות בעולם"
- איך היה להציב מול תדמור חסר הניסיון את גילה אלמגור, בעלת הניסיון העצום? וחוץ מזה למה שינית אותה כל כך (אלמגור נראית בסרט לראשונה עם שיער קצר מתולתל ומשקפיים, כמו "דודה פולנייה")
"זו פעם שלישית שאני עובד איתה. גם ב`מחבואים` היא הייתה אימא של הגיבור, ושם ניצת בי משהו לגבי התכונות שלה, לטובת הסרט. וגם כשעשיתי דרמות על פי סיפורי בשביס זינגר, ב`סיפורה של באשה` גילה גילמה את הזונה. ראיתי אותה בהצגה `קדיש לנעמי`, ושם היה בה משהו כבוש, עצוב נורא, וזה מאוד עבד עלי ובכיתי במהלך ההצגה. ניגשתי אליה לאחר מכן, כי פתאום ראיתי במנעד שלה איזה טון שלא ידעתי על קיומו. דיברתי איתה ואמרתי לה שאפשר לעשות משהו שונה. בעניין של שינוי הצורה, קוטי עמדה לנגד עיני, ומירי, אחות של עמוס, אמרה לי: `הרגשתי שזו ממש אימא שלי`.
"עם גילה לא קל לעבוד במובן זה שהיא אחת הנשים העסוקות בעולם ולא יודעת להגיד לא. בבוקר היא יכולה להיות באיזה אירוע הקשור בגיוס כספים למען ילדים חולי סרטן, אחרי הצהריים בהצגת יחיד שהיא מעלה, אחר כך פגישות וחזרות לאיזו הצגה, והיא משתתפת בכמה בו-זמנית. ואני אומר לה שאני צריך אותה לסרט שמתרחש בלילה, והיא אומרת, תסתכל בלוח שלי, ואני מסתכל ולא מאמין שמישהו יכול לעמוד בדבר כזה.
"אז אין לי ברירה, אני בא בסוף ההצגה, ב-11:30 בלילה, ולוקח אותה עם מונית לסט ויש לי כמה שעות איתה, עד ארבע וחצי, עלות השחר, ואני מקווה שהצוות לא יירדם. מצד אחד אתה יודע שאתה לוקח מישהי שזמנה מוגבל, וזו בעיה גדולה, ומצד שני ברור לך שמה שהיא נותנת זה לא רק זמן של שחקנית. היא ממוקדת ויש לה המון ניסיון. היא יכולה להיות עייפה, אבל כשמצלמים היא טוטאלית בעניין. ויש סצנות בסרט שהיא אמרה לי, `למה אתה עושה רק את זה, אתה יכול ללכת עוד צעד קדימה ולהיות הרבה יותר נועז`. יש קטעים בסרט שהיא הוסיפה להם וממש הצילה אותי. גילה היא יופי של קולבורטורית, משתפת פעולה.
"חוץ מזה יש בה את אותו דבר מהמר. על פי התסריט קשה לדעת אם סרט ייצא טוב או לא, והיא אומרת או.קיי, ולוקחת את הסיכון. גילה מוכנה לשתף פעולה עם כל סטודנט וכל מי שיגיד לה שיש לו איזה פרויקט מעניין. אצל עידו היה איזה מורא בהתחלה, אבל דווקא גילה התרגשה מהאפשרות לעבוד איתו. היא רצתה שהסרט ייצא מהאפרוריות שלו, ובעידו יש משהו מאבק הכוכבים, וזה עבד, למרות שהיא לא הכירה אותו כשחקן. כשאני רואה אותם ביחד בסרט, כשהוא כמו ילד בזרועותיה, או על הברכיים שלה, אני אומר שהם שייכים זה לזו. אנשים שיצאו מההקרנה אמרו לי שזה נגע באיזה עצב, שהם נראים כמו אמא ובן".
סרט על הורות
- איך שרטטת באופן כל כך אמין את מועדוני הגייז ומאורות הסמים? אני מניח שאתה לא משוטט שם באופן קבוע
"בטח שלא ב-20 שנים האחרונות... יש כאן דבר והיפוכו. הנטייה הטבעית שלי היא לא ללכת על הפוטוגני ולא על הדרמטי. אני בורח מזה. לעשות סרט על מורה לבוטניקה יותר מעניין אותי מאשר סרט על צלם אופנה. את העולם של המורה לבוטניקה אוכל לתאר באמינות יותר גדולה. כתסריטאי, יש לך איזה רצון אחר.
"גילה עושה תפקיד של אישה של בית, ואני צריך, כדי שיהיה מעניין, להוציא אותה מהמסגרת שלה, היא חייבת לחרוג מדפוסי ההתנהגות הקבועים, והמקומות שבהם היא מבקרת צריכים להיות חדשים. החלטתי לקחת אותה למקומות קיצוניים, למפגשים עם המשטרה והעולם התחתון, ונפגוש אותה במועדון שבו היא תראה גברים רוקדים זה עם זה.
"כשראיתי צעירים שצפו בסרט, זה היה הדבר שמצא חן בעיניהם. פתאום גילה, כאילו אימא שלהם, נמצאת במקום שהוא אאוט-אוף-דה אלמנט, וצריכה לשמוע את הדציבלים הגבוהים של המוזיקה הזאת במועדונים. זה דבר שהוא נכון לסרט. יש בו משהו לא ריאליסטי, של אגדה, היא פתאום הולכת לארצות אחרות, למחוזות אחרים. אני מרגיש יותר נוח בתחנה המרכזית הישנה, עם הפועלים הזרים, המסוממים, הזונות וההומלסים. אני מתחבר לכאב של האנשים בשוליים, ומרגיש קרבה אליהם. אם יגידו לי לעשות סרט על בית יפה בבוורלי הילס, זה דוחה אותי המלוקקות הזו. זו לא האמת שלי".
"אני מבין שזוג צעיר שהולך לקולנוע בקניון כדי לבלות, לא ילך דווקא לסרט כזה. אבל ברור שהנושא של הסרט זה לא האיידס, הוא רק מטאפורה. זה גם לא סיפור על הומוסקסואליות. זה סרט על הורות, על יחסים בין משפחתיים מורכבים ולא פתורים. אני מאוד מקווה שמה שינצח יהיה ה`מפה לאוזן`, שאנשים שראו את הסרט יאמרו לחברים שלהם שיש בו משהו נוגע, אנושי".
במאי להשכיר
- אתה משתף בסרט הזה בשחקנים שאתה גילית כמו נלי תגר, נועה קרול, אמיר מוגרבי ואחרים. הפכת את נושא הליהוק לקטע של קליקה משפחתית?
"חלק מזה נובע מתחושה, שאני נורא מפחד מהשחקנים המפורסמים בארץ. הייתי רוצה לעבוד גם עם ליאור אשכנזי ואיבגי, ויש גם המון שחקניות טובות, איילת זורר ואחרות. אבל לא כל כך נוח לי להרים אליהם טלפון. נוצר מצב שעם מי שאני מרגיש כבר נוח, אז הוא במשפחה שלי ואני עובד איתו. גם חנוך לוין היה עובד באופן קבוע עם זהרירה חריפאי, יוסף כרמון ואחרים".
- עושה רושם שפרט ל"מיכאל שלי" (75`) ול"`מחבואים" (81`), שאר הפיצ`רים שלך (בהם "פלוך", מ-72`, "חייל הלילה" מ-84`, "המרחק" מ-94`, "אחות זרה" מ-2000, ו- "הביוגרפיה של בן" מ-2004), לא היו כל כך מסחריים. כאילו שעניין הקופה לא חשוב לך, שאתה לא עושה סרטים שיקרצו לקהל צופי הקולנוע.
"מכיוון שאני חייב להתפרנס, לשלם ארנונה, יש לי ילדים וכו`, ומאחר שאני גם רואה את עצמי כמקצוען, אז כשהציעו לי לעשות את סרטי אסקימו לימון (`רומן זעיר` ב-83` ו`הרימו עוגן` ב-85`, שממנו פוטרתי, ולמרות שאני חתום עליו, אני לא מרגיש שהוא שלי), נעניתי לזה, כדי להתפרנס, וגם עשיתי עוד סרטים באירופה".
- נדמה לי שבין השאר גם את סרט הפורנו `נערה תוצרת שבדיה` (72`) בשבדיה.
"זה יותר סרט אירוטי, במושגים של היום. הוא לא מראה מתחת למותניים, מאוד סופט-קור. ועשיתי גם את `ננה`, באיטליה (על פי ספר של אמיל זולה)".
- בסרטים האלה היית מה שנקרא במאי להשכיר?
"בדיוק. ואני חייב לציין שאני נורא נהנה וחשוב לי לעשות גם סרטים מהסוג הזה. לפני כמה שנים עמותת עולי פלמ"ח ביקשו ממני לעשות סרט על יצחק שדה. או שעשיתי סרט על ראובן שילוח, האיש שהקים את המוסד. וגם סרט הרפתקאות, `אוצרות הים האדום` שעשיתי עבור גלובוס. אני עושה כל מיני דברים, מסרטוני תדמית ועד סרטים מוזמנים. אני עושה זאת לאורך כל השנים. לשמחתי, אני מצליח במשך השנים לעשות גם הרבה דברים אישיים. וכל עוד אני יכול, אני ממשיך, וזה חשוב לי".
וולמן מועמד על "ידיים קשורות" לפרס הבימוי בטקס פרסי האקדמיה לקולנוע, שיתקיים ב-14 בספטמבר וגילה אלמגור מועמדת לפרס השחקנית. כשהוא נשאל אם יש לו ביקרות לגבי אופן בחירת הסרטים באקדמיה הוא עונה: "אני חלק מהמשחק הזה. ברגע שאתה חלק מזה, אתה לא יכול לבוא בטענות שהדרך שבה הסיסטמה פועלת. כמו פסטיבל ירושלים ובפסטיבלים אחרים - אין לדעת מי יזכה. זה קשור במצבי רוח של שופטים ולפעמים בפוליטיקה וקשרים. כך שדברים שכלל לא קשורים לסרט שלך, יכולים לרומם או להפיל אותו. משמח שיש מועמדויות לסרט, ושהוא ירוץ בבתי הקולנוע בזמן הטקס. זה נחמד. כל החלטה בהקשר לפרסים אקבל ברוח טובה".
04/09/2006
:תאריך יצירה
|