מחול - פותח קופה: הלו? זה רדיו?!

אפילו בהאזנה מזדמנת ללהגם של כתבי השטח והאקטואליה של גלי צה"ל מתגלה מייד שרמתם הלשונית מצויה בכי רע. על תרומתה של התחנה הצבאית להשחתת השפה העברית.

זילות בלשון הדיבור

גלי צה"ל, יסכימו עמי רבים מכם, היא בית הספר לתקשורת החשוב ביותר בארץ. לבטח מן הבחינה המעשית. כתביה הצעירים, חיילים בסדיר שמעבירים את שירותם הצבאי בהשתלמות במבוא מורחב במקצועות העיתונות, הם העתיד, הדורות הבאים של העיתונאים, השדרים והתקשורתנים, שמעצבים את תרבות ההקשבה והצפייה שלנו.

אלא שהשנים האחרונות מסמנות את גלי צה"ל כמי שחוטאת לשליחותה בחוסר תשומת לב ובאי הקפדה על לשונם של כתביה הצעירים. הקשבה, אפילו מזדמנת, ללהגם של כתבי השטח והאקטואליה של התחנה, תגלה שרמתם הלשונית בכי רע, ורבים חלקה ותרומתה בהשחתתה המואצת של השפה העברית.

בגלל הפופולריות הגדולה של התחנה, שדריה הצעירים מהווים סכנה ללשוננו - כבר עכשיו וגם בעתיד והשפעתם המזיקה מורגשת היטב גם בערוצי "ברודקאסט" טלוויזיוניים, 2, 10 ו-1 (בעיקר במחלקת הספורט שלה(, אך בעיקר בערוצי נישה המיועדים לילדים, לספורט ולבידור.

המסקנה מכאיבה מאוד: במקום שהתחנה הצבאית תרים על נס את שימור השפה העברית ומאבק בלתי-מתפשר לניקיונה, היא - באמצעות כתביה הצעירים והבלתי-אחראים - מזיקה, אחראית מרכזית לזילות הגוברת בלשון הדיבור שלנו. השגיאות הרבות, שיבושי הלשון, עצלנות וגם בורות, מעידים שיועצי הלשון של התחנה, אם בכלל יש כאלה (ברשות השידור וברשות השנייה מועסקים יועצים לשוניים על פי חוק), לא עושים מלאכתם נאמנה. ושאין ביכולתם להטיל חיתתם על הכתבים וגם להטיל עליהם עונשים. לו זה היה קורה, הם היו נשמעים אחרת לגמרי.

מצאתי לנכון לדון בסוגיה זו עתה, עם פתיחת שנת הלימודים החדשה ולרגל השנה החדשה, למרות שברדיו, בניגוד לטלוויזיה, אין עונות שידור. אולם המעקב אחרי ההתבטאויות של כתבי גל"צ, נמשך מספר חודשים והושהה זמנית במהלך ימי המלחמה האחרונה, שסיפקה, כביכול ולמעשה, נסיבות מקלות לכתבים המסוקרים.

מודל לחיקוי לשוני

אין לי דרישות לאפס טעויות וגם לא לשיבוצם של מלאכים נקיים מרבב בעמדות הסיקור והדיווח. ועם זאת ברור כי מה שמתאים למרואיין, שמחפש ובורר את מילותיו במענה לשאלה מפתיעה, לא יאה למראיין ולמדווח. בטח לא בכתב אך גם לא בדיבור ישיר מהשטח. כשפוליטיקאי לא מבחין בין זכר ולנקבה ("אחד המפלות הגדולות", העריך השבוע בנימין בן אליעזר את תוצאות המלחמה האחרונה) זה מקומם, בלתי נסלח, נושא לבדיחה, אבל טובע באוקיינוס של מלל דומה ובתחושה של למה-כבר-אפשר-לצפות-ממנו. אולם מה שמותר לפוליטיקאים ולהדיוטות, אסור לאנשי רדיו.

לשפת הרדיו תפקיד חשוב. עבור לא מעט אנשים ומאזינים היא הקשר העיקרי ולפעמים היחיד עם השפה המדוברת. היא מחנכת, היא משפיעה, היא אחראית, והיא היחידה - בתפקידה הבלתי רשמי - לשמש מחסום וסכר מפני גלישה לשפת רחוב עקומה, רצוצה ומשובשת. עבור לא מעט אנשים עיתון, רדיו וטלוויזיה הם דברי אלוהים חיים. עבורם "קראתי בעיתון", "ראיתי בטלוויזיה" ו"שמעתי ברדיו" הם אמיתות בלתי מעורערות, מוחלטות ומחייבות, מודל לחיקוי.

אין בכוונתי להתעקש על העברית העשירה של פעם - זה נושא ראוי לתשומת לב ממלכתית ולטיפול מערכת החינוך. אני גם מכיר בכוח החיים של שפה, בזרמים הפנימיים ובהשפעות החיצוניות שפועלים עליה. אולם דרישת הסף שלי היא שהעברית המדוברת, גם אם לא תהיה גבוהה ועשירה אלא דלה ותמציתית, תהיה לפחות מדויקת ונכונה. כי בעברית שלנו אין המותרות של הערבית, בה דרות לשון ספרותית ולשון מדוברת בכפיפה אחת, כשתי ישויות נפרדות כמעט. בשפה צריך להקפיד ולא לטעות: יש עברית נכונה ויש עברית לא נכונה. זה כל השוני.

כבודו האבוד של הפעיל

על כבודן של אותיות השימוש והבכל"מ, כמו על ניקוד בגדכפ"ת וו` החיבור, מזמן מחלנו. הסלחנות כלפיהן, בשפת הדיבור, הופכת את השימוש השגוי בהן לגזירות שהציבור אינו יכול לעמוד בהן. גם האוגד, שאיבד את מינו, זהותו ומשמעותו, לא נחשב לטעות קריטית בגלי צה"ל. "הייתה איזשהו ידיעה", מדווחת (לרזי ברקאי) שמרית מאיר, הכתבת לענייני ערבים ב-22 באוגוסט.

הבעיות המרכזיות הן אי הבחנה בין עבר להווה בבנייני הנפעל וההתפעל ושותפות פעילה בהכחדתם הנמשכת בנייני הפעיל ופיעל מן השפה העברית. שימוש שכיח ב"נראָה” (בא` קמוצה) ללשון הווה, במקום נראה בא` סגולה, ולהיפך; מְגיע (מ` צרויה ושגויה) במקום מַגיע (מ` פתוחה); והפיכת החיריק של בניין הִפעיל (ולפעמים גם של התפעל) לסגול, תופעה שהיא כבר מכת מדינה – הֶרגשתי, הֶכנסתי.

אפילו שדרים ותיקים (כמו אברי גלעד ורזי ברקאי) יצאו בפומבי למאבק על כבודו האבוד של ההפעיל.
"את שרה `הֶרגשתי` בסגול ולא בחיריק", נזף ברקאי בזמרת מיקה קרני. אבל זה לא מונע ממנו ומעמיתיו להמשיך ולהשמיע שירים נגועים באסון הזה, כמו "לא בא לי לשמוע" של הדורבנים ("הוא הֶתחיל לגדל פאות והֶבטיח שלא יאכזב") וגם של זמרים-יוצרים אחרים שבזים בקביעות לשפה העברית, ביניהם החבלן הגדול אביב גפן, שכמו להכעיס מדגיש את הכ` בשירו "אל תכּעסו"; ארקדי דוכין ששר "סימה שאותי הֶקסימה" או איה כורם ששרה "אבל אמא לא הֵכירה" ב"יהונתן שפירא".

אינגלוז של העברית הוא רעה חולה מסוג אחר. הדס שטייף, כתבת הפלילים הוותיקה ואלופת שיבושים, הסבירה ב-24 באוגוסט לרפי רשף "איך הולך תהליך החקירה (של הנשיא)", כאילו תרגמה את העברית ישירות מאנגלית.

חדוות ניפוח הדיווח

עוד עניין אופייני לפרחי חדשות בגל"צ הוא חדוות ניפוח הדיווח. תבניות ריקות מתוכן כמו "בהחלט", "ממש", "פשוט", "ככה", "בכלל", "בעצם" וגם "אין ספק" ו"איזשהו", חוזרות ונשנות בלהג שלהם שלא לצורך כדי להעצים את הפרשנות. השימוש המוגזם במלים אלה מתפקד כך נדמה כמעין תחליף עברי מפוקפק ל-You Know הנבוב של האנגלית האמריקאית המדוברת. כשלכתב אין מה להגיד הוא ממחזר את המידע שלו בניסוחים שונים תוך שימוש בתבניות "המעצימות", מחשש שמא דיווח תמציתי וענייני של משפט-שניים יהיה יובשני מדי, והמדווח יואשם חלילה בעצלנות.

הספורט גם הוא כר נרחב לטעויות דיווח בגל"צ. "קבוצה שנִתַקֵּל מולה", אומרת אחת השדריות. מילא ה"נִתקל" (שיבוש רווח של נְתָקל) אבל מדוע "מולה" השגוי? מה רע ב-"בה", היא קצרה מדי? בכלל - שימוש לא נכון במילות יחס הוא שגיאה רווחת ובמיוחד השימוש האינפלציוני ב"עם" - עם הידיים במקום בידיים, עם להט במקום בלהט ודומיהם. במקרה אחר הכתב שרון דווידוביץ` ניסה באחד הימים להריץ דאחקה, כשאמר "או שהפתק נאבּד לו..." אם כבר בחר בנפעל מדוע הדגש בב` (הצורה הנכונה: "נֶאֱבַד") והרי אפשר לחילופין לבחור בצורה "אָבַד". עידן קבלר גילה מדינה חדשה בשם "פוארטו ריקה". והוא גם לא מבחין בין עָדה, מלשון קהל, לבין עֵדה בבית משפט. ומשלב ביניהן ליצור לשוני חדש בשם "עֵדת מעריצים".

ויש גם טעויות שחוזרות על עצמן בשיח הגל"צניקי כמו אי אבחנה בין "חופש"( חירות, עצמאות) לבין "חופשה" (פסק זמן מעיסוקים שוטפים שמוקדש לבילוי ולמנוחה), או טעותו של איש החדשות עדי טלמור המדווח על בן זוג שניסה לפגוע בבת זוגתו במהלך ניסיון רצח והתאבדות (במקום אחת מהשתיים: בת זוגו או זוגתו).

דוגמאות רבות נוספות אפשר לשמוע בגלי צה"ל בכל שעת שידור נתונה וצריך שתישמע בקול רם וברור השאלה: הלו? זה רדיו?! מה שמותר בלשון הרחוב, אסור שייאמר בכלי שידור ציבורי-ממלכתי בעל יומרות תרבותיות וחינוכיות. הגיע הזמן להפסיק את הברדק הלשוני בקרב כתבי האקטואליה של התחנה הצבאית. ואם זה לא יבוא מתוכה ומראשיה, אולי הגיעה העת להשית עליה סמכות בדיקה חיצונית. כי מי שחוטא בשפתו ולא מקפיד על נקיונה, גם לא משגיח על לשונם של זמרים שהוא משמיע בתכניותיו. והסכנה מהם, להשחתת השפה העברית, אף מרובה מזו של אנשי התחנה.