החלטת האקדמיה להעניק ל"אביבה אהובתי" ול"אדמה משוגעת" את פרס אופיר לסרט הטוב ביותר הייתה קולעת ומדויקת. אבל כעת, כשצריך להחליט מי ייצג אותנו יותר טוב בהוליווד, נראה שכדאי לבחור ב"אדמה משוגעת". הנימוקים, ועוד הרהורים על טקס חלוקת פרסי האקדמיה לקולנוע ה-17.
לראשונה – שני זוכים
רק סצנת הסיום המפתיעה, כמו לקוחה מסרט מתח טוב – האפילה על תעלולי ליצן החצר, והבמאי-שחקן מהטובים שיש לנו כאן אסי דיין, שכהרגלו לאחרונה בטקסים ובהזדמנות חגיגיות, שולף מהכובע שפנים וארנבות מעלי חיוכים, אבל עם תובנות עמוקות. הופעתו המרנינה (פעם שנייה בתוך יומיים, בזכות זכיותיו כשחקן השנה בטקס פרסי הטלוויזיה, על "בטיפול", וכשחקן השנה בקולנוע, על "הדברים שמאחורי השמש"), והקומיק-רליפים של צמד המנחים הנצחי בראבא-מושונוב, היו רגעי השיא של אירוע השגרתי-משעמם-משמים, שאת התנהלותו ומהלכו אפשר היה לכתוב מראש ולא לפספס בכלום.
טוב שחברי האקדמיה, בבחירתם האחרונה, תפרו לטקס סצנת סיום מפתיעה. מנכ"ל מפעל הפיס, כשלצידו רמי הויברגר ואורלי זילברשץ-בנאי, מכריז, לראשונה ובאופן חסר תקדים בתולדות 17 שנות טקס חלוקת פרסי האקדמיה לקולנוע, ששני סרטים זכו באותו מספר קולות והוכרזו כזוכים במשותף – "אביבה אהובתי" ו"אדמה משוגעת".
אמנם בתוך ימים ספורים יקיימו חברי האקדמיה הצבעה נוספת, כדי לקבוע מהו הסרט שייצג אותו במוקדמות האוסקר, אבל הבחירה הכפולה הייתה הנכונה והמדויקת ביותר שאפשר להעלות על הדעת. שני סרטים שונים לחלוטין זה מזה, ויחד עם זאת איכותיים ואמיתיים, כנים וישירים, מסמנים מטרה ופוגעים בה בול.
מה מתאים יותר לאוסקר
"אביבה אהובתי", של שמי זרחין, הוא עיון מרגש במהות היוצר, בקשר שיש לכל תא אורגני בגופו ליצירתו, ובתובנה שאי אפשר לוותר על היצירה, אלמנט של מימוש עצמי, וזכויות הקניין הרוחני עליה, גם תמורת ממון. הסרט היה הזוכה הגדול של הערב וגרף עוד חמישה פרסים מרכזיים: הבימוי והתסריט לזרחין, השחקנית הראשית לאסי לוי, שחקנית המשנה לרותם אבוהב, והעריכה לרעיית הבמאי, עינת גלזר-זרחין.
"אדמה משוגעת", של המצחיקן הקולנועי עד כה ("מבצע סבתא", "סימה וקנין מכשפה") דרור שאול, הוא סרט נוגה ומהפנט, המעלה על המוקד את הקולקטיב הקיבוצי של שנות ה-70, צורת חיים אידיאליסטית, לא רציונלית ולא אנושית, שמדכאת את האינדיבידואל. זאת, באמצעות סיפורם של אישה מעורערת ובנה המתבגר שמנסה לייצב אותה, כשדווקא הקיבוץ כמותג, והאנשים החיים על פי האידיאליזם הנוקשה שהתוו חבריו, משתקף דרכם כקן קוקייה אחד גדול. סרטו של שאול צבר עוד שלוש זכיות, בקטגוריות משניות, לעיצוב האמנותי של אבישי אביבי, למלחינים צוף פילוסוף ועדי רנרט, ולפס הקול שערכו אלי ירקוני ויואב שריג),
מבין השניים לדעתי "אדמה משוגעת" עשוי לעבוד טוב יותר על חברי האקדמיה בלוס אנג`לס. מעבר לסיפור הדרמטי והמרתק, ולדימויים החזקים והנוגעים שהוא מציג, הסרט מצויד ב"לוק אירופי" ובשחזור מסוגנן וחלומי של הסבנטיז בקיבוץ צפוני. זאת בזכות הצילום הנהדר של סבסטיאן אדשמיד הגרמני, שמשום מה לא היה מועמד בקטגוריית הצילום (בגלל שהוא מתוצרת חוץ?!).
שני הסרטים מקומיים מאוד – שכונותיה הפרובינציאליות של טבריה ב"אביבה אהובתי", וקיבוץ אי-שם בצפון הארץ ב"אדמה משוגעת" – מה שלא מונע מהם להיות אוניברסליים, משום שהם נוגעים בבעיות אנושיות שכל אחד נדרש אליהן ומתלבט בהן. אבל חלל ההתרחשות היותר איזוטרי של "אדמה משוגעת", העולם הפנימי שהוא בורא, והעיסוק בטירוף מול השפיות כמושגים יחסיים, מודולריים, שנויים במחלוקת ומשתנים על פי עינו של המתבונן, הופכים אותו בעיני לאטרקטיבי יותר למשבצי חמשת המועמדים לאוסקר הסרט הזר.
אסי דיין שואו
נחזור ל"אסי דיין שואו". כשהוזמן לבמה הוא עלה, אבל לא ניגש ישר לדוכן קבלת הפסלון. אחרי ששוטט עליה איזה חצי דקה כמאבד כיוון, ביצע הבמאי-שחקן המחונן עוד כמה אקטים שובבים, תוך סינון "מחר יכתבו שאני משוגע", והרחש שעבר בקהל הוכיח שהוזרק אדרנלין לאירוע. לשיאו הגיע דיין כשנזף בחברי האקדמיה: "מספיק עם העניין של המשפחות, תפסיקו להודות ל`אבא שלי שסובל מבריחת סידן`". לא יודע על איזה חומר הוא היה, אבל זה עבד והפך את האווירה באולם ליותר ספונטנית ומשוחררת.
ובלי כל קשר לטלטול ולניעור האירוע המכופתר והשבלוני מקפאונו, כמה שדיין צודק! כמה פשוט ומתבקש להבין שבטקסי חלוקות פרסים מיותר לחזור על מנטרות צפויות, חבוטות ומזמינות נמנום, כמו "תודה להורי שהולידו אותי, ותודה לכל מי שהביאני עד הלום". לדעתי, צריך פשוט לאסור על זוכים להשמיע בטקסים כאלה רשימות מכולת של זכאים לקרדיט. שהתודות ירוצו בסוף התוכנית ברולר, על מסך גדול באולם, ועל המסכים הטלוויזיוניים הקטנים (למי שצופה בו בבית). המועמדים והזוכים אמנם ייאלצו לקמט את המצח ולעמול על טקסטים יותר מקוריים, אבל משחקנים, במאים, ושאר יוצרים, מגיע למי שמטריח את עצמו לאירוע, וגם למי שצופה בו בטלוויזיה בבית, קצת יותר מאשר אזכור שמות עמיתיהם ובני משפחותיהם. לא שבחו"ל זה אחרת, אבל זה לא מקרי שמבין כל הופעות קוטפי פרסי האוסקר, בלתי נשכחים היו דילוגיו של רוברטו בניני על כורסאות האודיטוריום בלוס אנג`לס, נישוקו הנלהב את מגישת הפרס סופיה לורן ונאומו הנוירוטי וקצר הנשימה, כשזכה באוסקר על "החיים יפים". זה נקרא לתת בראש, לעשות סצינה! הרי מדובר בקולנוע, ומי ייצר לנו את הדרמות, ומי יאפשר לנו לחיות בסרט - גם כשמגיעים לטקסי חלוקת פרסים - אם לא יוצרי הסרטים?
17/09/2006
:תאריך יצירה
|