אלבום שני ליסמין אבן, מוזיקאית ומלחינה שברזומה שלה רשומים בין השאר שני פרסי אקו"ם ושיתופי פעולה עם הקליק, נתן סלור וערן צור. כאמנית רב תחומית היא גם מציירת קומיקסים וכותבת שירה וכל זה מחיקו החמים והבטוח של בית ההורים.
אוהבת דברים קינקיים
למי שנכח בהופעות האיחוד של להקת הקליק לפני כשנה וחצי, קשה היה לפספס את דמותה הגבעולית של הקלידנית שהצטרפה להרכב לצורך אותן הופעות. כשהיא לבושה אמנם בשחורים, ניצבה יסמין אבן מאחורי הקלידים וכולה מקרינה עידון וקלאסה שבלטו בין ים האנשים בעלי הזיקה לרוק-אלטרנטיבית-עם-נגיעה-פאנקיסטית שמילאו את המקום.
"זה נכון שאני לא פאנקיסטית או רוקרית שחיה על פי התדמית הזאת של הרוקר והאנרכיסט, במיוחד כי אני לא טיפוס זורם במהותי", אומרת אבן. "אני לא אחת ששותה, מעשנת, יושבת בפאבים. מה שכן, יש לי את המרדנות. אני לא אוהבת לעשות דברים בדרכים המקובלות, לא אוהבת לחיות כמו שכולם חיים, וגם בטעם המוזיקלי שלי אני אוהבת דברים שהם קצת קינקיים, לא שיא המיינסטרים. גדלתי על ניו ווייב ועל אלטרנטיב, אפילו שאני לא במאה אחוז חיה את איך שצריך לחיות כשאתה עושה מוזיקה אלטרנטיבית".
"תמיד נכנסת לי קצת שירה לפזמונאות"
"בארץ הלא יודעים/ מעולם לא אמרת כן או לא/ הפכתי כולי לאולי ולאם/ זמן רפאים/ בארץ משוגעים/ אנשים בסירה על יבשה/ אף פעם לא טובעים/ וגם לא מגיעים/ שמים אילמים/ עירומים מעננים/ ניצבת כאן ללא מילים/ ללא שפה או שם/ שמים עיוורים/ במבט מצוירים/ מזמן עצמתי את עיניי/ מול הסרט הדומם " ("זמן רפאים", מילים ולחן: יסמין אבן)
בגיל עשרים ושמונה מוציאה אבן את האלבום השני שלה, "רסיסים", שאת רוב שיריו כתבה, הלחינה ועיבדה והוא כולל גם טקסטים של יהודה עמיחי, חנה גולדברג, נתן אלתרמן, קאוור לשיר של פרנסואז הארדי ושני עיבודים שאלי אברמוב, גיטריסט הקליק, שותף להם יחד איתה.
ברזומה שלה רשומים לימודי פסנתר ואורגן מילדות, חינוך קלאסי במגמת מוזיקה בתיכון ואחר כך בבית ספר רימון, השתתפות בתחרות הלחנה קלאסית מודרנית, ציון לשבח על "סוג של יצירה קלאסית", כהגדרתה, שחיברה לתחרות הלחנת שירי היינריך היינה בבית אריאלה, שני פרסי אקו"ם, מופע משותף עם קרני פוסטל, מוזיקה שהלחינה לסרטים ולהצגות, שיתופי פעולה עם יוצרים מגזרת שלומי שבן וערן צור, ספר שירה על סף פרסום, השתתפות באלבומים "סימנים" (משירי מירון ח. איזקסון) ו"שרות לאה גולדברג", וכמובן, ההופעות עם הקליק. ובכל זאת היא מופתעת כשאני טוענת שמזמן לא נתקלתי באדם פורה ופעיל כל כך.
"העולם מעניין", היא אומרת. "הוא גם מצחיק, גם מרגש, לפעמים מזעזע, וזאת התגובה שלי. ובקשר למדיות השונות שאני מתעסקת בהן, אלה מדיות שעל כולן גדלתי, כי ככה זה, אנחנו דור שגדל על טלוויזיה ונחשף להמון דברים בבת אחת, וזה עושה לך חשק לנסות ולעשות את זה. הכל קשור להכל. שירה ופזמונאות, למשל, הם דברים שכנים בשבילי".
- מה ההבדל, לדעתך, בין שירה לפזמונאות?
"לדעתי, פזמונאות זו צורת ביטוי יותר פשוטה, צריך להשתמש במילים שיחסית יותר מתקשרות ומדברות לקהל יותר רחב, חרוזים זה מבורך. בשירה יש חוקים אחרים. בשירה אתה פחות מתחשב במלחין או אפילו בקהל. לדעתי אתה צריך להיות שם יותר מטורף, יותר אינדיבידואליסט, להקשות לפעמים, לבחור לפעמים מילים מפוצצות. ככה אני רואה את זה. ולמרות שזו צורת ביטוי קצת שונה, אצלי הם הרבה פעמים מתנגשות, תמיד נכנסת לי קצת שירה לפזמונאות".
השפעות: פופ יפני ונינה האגן
אמנים צעירים רבים מוגדרים בתחילת דרכם כ"קול אחר" בנוף המוזיקלי, אבל אבן היא אחת הבודדות שבאמת עונות על הדרישות הנגזרות מהתואר. לא בהכרח מבחינת צבע הקול הבסיסי שלה כמו מבחינת השימוש שהיא עושה עם הגרון. כשראיתי אותה לפני כמה שנים עם קרני פוסטל, למשל, הפקת הצליל שלה נשמעה כמו משהו שיונק מעולם האוונגרד, כשהצלילים היוצאים מגרונה נענים לקודים אסתטיים רחוקים מאד מאלה שהאוזן מכירה מעולם הפופ או הרוק, משרתים צורת הבעה ולא אסתטיקה של נועם, ונשמעים לרגעים יפניים משהו.
- על איזה השפעות מוזיקליות נוספות את יכולה לספר בהתחשב בשוני שמציע הגרון שלך?
"אני אוהבת פופ יפני בטירוף, דברים כמו `פנטסטיק פלסטיק משין`, ומצד שני דברים גותיים כמו נינה האגן, דיאמנדה גאלאס, קורט ווייל, ומוזיקה קלאסית מודרנית. המוזיקה שאני עושה לבד היא פחות רוקיסטית אבל יש לי גם חיבור לרוק. כשהייתי קטנה שמעתי הרבה רוק, אהבתי מאוד, למשל, את קוקטו טווינס, שוגר קיובס, האלבומים הראשונים של B52, סוזי והבנשיז.
האלבום החדש שלה, הגם שאינו נשמע דומה להרבה דברים שאני מכירה בעברית, מביא אותה למקום קומוניקטיבי יותר, במודע, כפי שהיא מבהירה: "אם נדמיין את זה ויזואלית, באלבום הראשון, שיצא ב-2004, הרגשתי כאילו אני עומדת מאחורי איזה קיר שיש עליו המון קוצים, צבעוניים ומעניינים, אבל בכל זאת קוצים, ואני עומדת מאחוריו, ואי אפשר ממש לראות אותי. זו הייתה התחושה שלי אחרי שהוא יצא, ולא שאני אומרת את זה לרעה, זה פשוט ככה.
"באלבום החדש אני מרגישה יותר חשופה, יותר ברורה. גם השירים שבו כתובים ומולחנים קצת אחרת. הראשון היה יותר אוונגרד, יותר כואב, יותר דיסוננסי, יותר קיצוני אפשר להגיד. היום כנראה שאני טיפה בפאזה אחרת. הרגש יותר ישיר בחלק מהשירים, גם שירי האהבה או השירים העצובים טיפה יותר ברורים מבחינת הרגש. העיבודים קצת פחות מטורפים. האלבום החדש הוא גם יותר עירוני, יותר מלטף".
"קשה להתעסק באמנות כשאתה מחוץ לבית"
- מעניין שאת קושרת עירוניות עם ליטוף
"עירוניות במובן הרגוע שלה. ציניות, אבל עדינה. כמו מישהו שכבר התרגל לדברים והוא כבר ציני כלפיהם ולא כועס כלפיהם כמו בפעם הקודמת. בעירוניות יש משהו מלטף, ככה אני מרגישה כשאני מסתובבת בסביבה הרגילה של בתי קפה, של עיר, אני מרגישה די רגוע".
כשאבן מדברת על סביבה היא מתכוונת לחולון, עיר ילדותה והעיר שבה היא עדיין חיה, בבית הוריה.
"קשה מאוד להתעסק באמנות כשאתה גר מחוץ לבית, זה כמעט בלתי אפשרי. אני מכירה עוד כמה וכמה אנשים שקשורים למוזיקה ואמנות והם בני גילי וגרים אצל ההורים. אני חושבת שכשהורים באמת מאמינים בבן שלהם כיוצר, זה סוג של תמיכה, כי לגור מחוץ לבית, לשלם שכירות, לעבוד בדברים אחרים, לשלם חשבונות, לעבוד גם בעבודות הבית, בתוך כל זה אתה לא באמת יכול לעשות אמנות. אולי אתה יכול להתפרנס מדברים שליד, חוץ מכמה מקרים נדירים של אנשים שיכולים להתפרנס מהמוזיקה שלהם. כרגע המגורים בבית מאפשרים לי, מבחינה כלכלית, יותר ספייס, ומצד שני, כמובן שלפעמים יש את הצורך לגור לבד, שהוא צורך מאד טבעי ואינסטינקטיבי, הוא לא זר לי. אז עם כל מה שאמרתי קודם, יש לי גם את המחשבות האלה ואת התכנונים, אבל אז אני נסוגה מהם..."
- וההורים שלך, אפרופו מה שאמרת על להאמין בבן כיוצר ולהעניק תמיכה, שלמים במאה אחוז עם הדרך האמנותית שלך ומספקים את אותה תמיכה בהבנה מלאה? אין להם פחדים כאלה של הורים לגבי הכיוון שלך בחיים?
"ההורים שלי באים בעצמם מדברים כמו רוק. אבא שלי הוא אספן של תקליטי רוק מהסיקסטיז והסבנטיז, הוא אפילו זכה פעם במכונית באיזה חידון שקשור לתחום, הוא פריק של רוק מתקדם, של פסיכדליה, וגם אמא באה ממוזיקת עולם ודברים כאלה. אני חושבת שגם להם היו פחדים בקשר אליי אבל גם אני במקביל הלכתי ללמוד באיזו תקופה עוד מקצוע, למדתי שנתיים מדיה דיגיטלית ואנימציה, וגם יצא לי לעבוד בעבודות אחרות".
הופעות בלימה לימה וקומיקסים במקומון
בשנה האחרונה מופיעה אבן, בעיקר ב"לימה לימה" ולפעמים גם בלבונטין, עם הרכב שכולל את שחר כרמי הגיטריסט, חיים רחמני במה שהיא מכנה "כלים אקזוטיים" (בנג`ו תאילנדי ולפעמים גם פעמונים), נועה וקס הפרקשניסטית, יהוא ירון על הקונטרבס, ואבן עצמה על שני סינתיסייזרים. לצד זה היא מתפרנסת מעבודות מזדמנות.
- זה הרגע לחשוף את רזומה העבודות הביזאריות...
"עבדתי בעיתונות כמה שנים, כתבתי כתבות בפנאי פלוס, אבל גם שם השתדלתי לשמור כמה שאני יכולה על הזהות שלי, לא הלכתי לראיין דוגמניות על חיי המין שלהם אלא כתבתי על אמנות של אנשים או על הצד הפילוסופי שלהם. הייתי גם משווקת של קוסמטיקה יפנית בטלפון, והאמת שזה היה נורא כיף, כי זה לא ממש למכור אלא לתת לאנשים טיפול יופי חינם כדי שיכירו את המוצרים, וככה גם הכרתי כל מיני אנשים מוזרים דרך הטלפון. חוץ מכל אלה עשיתי גם פלייבקים בהזמנה לאנשים. היום אני עושה קומיקסים בעיתון `אנשים` ובמקומון התל אביבי הקטן".
לפרטים נוספים
19/09/2006
:תאריך יצירה
|