מחול - "הדליה השחורה" –כישלון מפואר

הסרט החדש של בריאן דה פלמה מרהיב בכל הפרמטרים הטכניים של העשייה הקולנועית, אבל כושל בגדול כשמדובר בסיפור ובתסריט, ואף מדרדר לקראת סופו למלודרמה טלנובלית.

נתוני פתיחה מבטיחים

ל"הדליה השחורה" יש את רוב נתוני הפתיחה הדרושים כדי להפוך לסרט משובח. סיבה ראשונה: הוא מבוסס על ספרו של ג`יימס אלרוי המצוין, שרומן אחר שלו, "סודות אל.איי" (בימוי: קרטיס הנסון), הפך ליצירת קולנוע מרשימה. גם "הדליה השחורה" מתרחש בדיוק באותה סביבה של לוס אנג`לס הסוערת בשנות ה-40, כשאל.איי.פי.די (משטרת לוס אנג`לס), כוכבי הוליווד והגנגסטרים היו שלוש זרועות שבוחשות באותה קלחת, של זוהר ותהילה, כחש ומרמה, רשע ופשע. סרטים משובחים נוספים שמיקמו את עצמם באותה טריטוריית זמן וחלל התרחשות הם "שחיתות בצמרת" (בימוי: לי טמהורי), "כשהאמת משקרת" (בימוי: אטום אגויאן) ו"יומו של הארבה" (בימוי: ג`ון שלזינגר) המופלא מהסבנטיז. וגם "הוליוודלנד", שעוד לא יצא כאן, סרט הנעילה של פסטיבל חיפה הקרב.

סיבה שנייה: במאי מרתק - בריאן דה פלמה. וירטואוז קולנוע בעל מעוף, הבונה בכישרון רב את העולם הפנימי בסרטיו, ומייצר אווירה מיוחדת, כמעט בלתי ניתנת לחיקוי. צפו מחדש ב"פני צלקת", ב"הבלתי משוחדים", או ב"דרכו של קרליטו", ותיווכחו שהקונספט הפלסטי שבו הוא צובע את יצירותיו, כמו גם הדינמיקה של תנועות המצלמה, משווה להם מראה מיוחד. למשל, הקריין שעולה אט אט וחושף את זירת הפעילות הגנגסטרית ב"פני צלקת". או המצלמה האחוזה ביד ועוקבת, כביכול מנקודת מבט של הרוצח, אחר אנג`י דיקינסון במוזיאון, ב"לבוש לרצח". וכמובן, עגלת התינוק המתגלגלת על המדרגות בסלואו-מושן, במחווה נהדרת ל"ספינת המלחמה פוטיומקין", של אייזנשטיין, ב"הבלתי משוחדים". בזמנו נחשב דה פלמה ל"יורשו של היצ`קוק" - הגדרה שעם כל הכבוד, קצת קשה לחתום עליה - אבל בסרטים רבים, כמו "לבוש לרצח", "ההזדמנות השנייה", "התפוצצות", ואפילו סרט האימה המצוין מראשית הקריירה שלו, "קארי", ניכר שהוא שאב מאמן המתח הקלאסי שאותו הוא מעריץ, ואף חיקה אותו בלי בושה.

סיבה שלישית: קאסט מכובד ובעל רקורד וקבלות, הכולל את שתי הצלעות הגבריות ג`וש הארטנט וארון אקהרט, את הדיווה הנוכחית הבלתי מעורערת של הוליווד, סקרלט ג`והנסון, ולצידה באגף הנשי גם הילארי סוונק ומיה קירשנר המשכנעות.

סיבה רביעית: וילמוש זיגמונד. מצלמי הוליווד המהוללים, מבית האולפנה ההונגרי המצוין לצלמים, שייצא לאמריקה גם את לסלו קובאץ`. זיגמונד בורא עולמות ויזואליים מרהיבים, והוא זה שאחראי לאסתטיקה הנפלאה של סרטי אלטמן הגדולים "הקלפן והיצאנית" ו"שלום לנצח", ליצירת המופת של ג`ון בורמן "גברים במלכודת", לסרטי ספילברג, "שוגרלנד אקספרס" ו"מפגשים מהסוג השלישי" ועוד ועוד.

ואם אתם רוצים, קבלו גם סיבה חמישית, עם טיפה גאווה לאומית, כלומר הנקודה הישראלית של הפרויקט. להפקת הסרט שותפים מיודעינו רודי כהן, דני דימבורט, בועז דוידזון, משה דיאמנט ואבי לרנר. אין ספק, נוכחות כבדה. ולמרות כל האמור לעיל, "הדליה השחורה" הוא כישלון מפואר, ותיכף נסביר למה.

מלודרמטיות יותר

אבל נפתח בעלילה. התסריט, כמו הספר, מבוסס חלקית על פרשת רציחתה של אליזבת "בטי" שורט, צעירה יפה ממסצ`וסטס, שעשתה את דרכה להוליווד בתקווה להפוך לכוכבת סרטים. היא הרבתה ללכת לאודישנים, נסחפה לחיי הלילה של אל.איי, הרבתה להתרועע עם גברים ובינואר 1947 התגלתה גופתה לאחר שמי שהרג אותה גם טרח להתעלל בה ולהוציא כמה מאבריה הפנימיים. לשורט היה שיער שחור ארוך וגולש, היא נהגה ללבוש שמלות שחורות ארוכות, תקעה בשיערה פרח אדום ובזמנה היה פופולרי הסרט "הדליה הכחולה", בו כיכבה ורוניקה לייק. בגלל כל המתאר הזה היא כונתה הדליה השחורה, ותעלומת מותה הפכה בזמנו לאייטם רכילותי שהניב השערות שכאילו נלקחו מספרי הבלש הפרטי הנודעים של ריימונד צ`נדלר ודשיאל האמט.

את הסיפור הזה קרא הסופר ג`יימס אלרוי באנתולוגיית פשע שקנה לו אביו בהיותו בן 11. הוא הצית את דמיונו וגם התחבר לו לטראומה אישית של אלרוי, שעבר בגיל צעיר לחיות עם אביו, וכשהגיע לבקר בגיל 10 את אמו האלכוהוליסטית וחובבת הגברים, גילה אותה מתה כשגופתה עירומה. הסיפור הזה נמצא ברקע התסריט, שמגולל את סיפורם של שני מתאגרפים נודעים לשעבר, שהפכו לשוטרים מצטיינים, לי (אקהרט) המוחצן ובאקי (הארטנט) המופנם. קיי (ג`והנסון), צעירה יפה וזוהרת שנראית כמו כוכבת בלתי מושגת, ידידתו הקרובה של לי, הופכת לאישה שבין שני הגברים, במשולש שלאט לאט מתחילים לפעפע לתוכו יצרים סוערים ומסוכנים.

כשהשניים, הפועלים יחד כצמד וקוצרים לא מעט הישגים משותפים, מתחילים לעסוק בחקירת מותה של הכוכבנית ההוליוודית הצעירה שגופתה מתגלה, באקי מוצא עצמו נמשך למדלן (סוונק), חשודה מרכזית ברצח, ובת לאחת ממשפחות האצולה של לוס אנג`לס. תוך כדי החקירה, שלי מנהל באובססיביות הולכת וגדלה, העניינים בינו ובין באקי מתערערים, ובמקביל מתפתחת קרבה אינטימית בין באקי וקיי. אלא שגם אם עד השלב הזה ניתן היה לעקוב איכשהו אחר מערכות הקשרים והזיקות ההדדיות, מרגע זה נטרפים כל הקלפים והסרט גולש למלודרמטיות יתר ולמהלכים עלילתיים סתומים.

ייאמר מייד: "הדליה השחורה" מרהיב קולנועית בכל הפרמטרים של העשייה הטכנית, אבל כשהדברים מגיעים לעלילה, לוקח משהו כמו 40 דקות (מתוך השעתיים של הסרט) כדי לאבד את קצה החוט ולא להבין מי נגד מי. ובנוסף לכך, מה שמתחיל כדרמת מתח מרתקת, הולך ומידרדר אט אט לסיפור מעורר גיחוך, הן בגלל התסריט הפגום (לא קראתי את הספר, אבל ככל הנראה בין דפיו אפשר למצוא הרבה יותר סדר והיגיון שלא קיימים בסרט) והן בשל סיטואציות ומשחק טלנובליים בעליל. גברת ג`והנסון המוכשרת נראית כאן סתמית לחלוטין, הארטנט ואקהרט לא מתעלים הרבה יותר. ולמרות הכול, למי שאוהב את סרטי דה פלמה, ואת הקולנוע הגדול מהחיים שהוא יוצר, אני ממליץ לא לוותר גם על הסרט הזה.