מחול - גילוי נאות עם טל גורדון

צבי גורן חונך סדרת ריאיונות חדשה, אחד על אחד, בריאיון אישי עם טל גורדון, הקולגה מפינת גורדון, לרגל התקליט, ההיריון וההופעות שבדרך.

זורמת עם המראיין כמו עם המרואיין

שש שנים עברו מאז האלבום הקודם של טל גורדון, "רציתי שזה לא ייגמר" וארבע שנים מאז המיני דיסק עם פיצ`בנד Easy As It Sounds. במהלך השנים האלה היא נכנסה לעובי הקורה של הזמר הישראלי ("המוזיקה הישראלית", היא מתקנת אותי) גם בערוץ 1 וגם כאן, באתר הבמה. היא די התלבטה עד שהסכימה שאראיין אותה לרגל יציאת האלבום החדש שלה "לפני שהשמש עולה", ואפילו תירצה זאת בין השאר בריאיון קודם שנערך עמה באתר לפני כשנה, כשהוענק לה פרס היצירה של אקו"ם. אבל טל גורדון לא כל כך ידועה כמי שמודאגת במיוחד מ"מה יגידו", והרצון שלה שהאלבום יגיע לכמה שיותר בתים שכנע אותה שמותר לראיין את המראיינת של "פינת גורדון".

אני מודה שהיו לי חששות משלי מהראיון עם מי שמתוארת בביוגרפיה שלה ב"מומה" כיוצרת "עם קול צרוד והגשה אפלולית ועם שירים מלאי סוד, היא הפאם-פאטאל של הרוק הישראלי" (מה שמסביר אולי את היעדרה מרשימת הפלייליסט המשמימה של קובלנץ בגלגל"צ). באתי מוכן עם שאלות, ועד מהרה החשש התבדה והתברר לי שזה אפילו תענוג, כי טל פשוט זורמת עם המראיין, ממש כשם שהיא יודעת לזרום עם המרואיין.

מגירת הרוקרית האכזרית

כשאני מבקש לדעת למה עצרה כל השנים האלה את מהלך היצירה האישית שלה, טל ממהרת להסביר כי זאת דרכה תמיד, הפסקות ארוכות לכאורה, שמהלכן מצטברים חומרים, עד שמתגבש המבנה הרצוי. אבל היא מודה שבעצם לא הייתה לה שום סיבה טובה לעצור. "אני ממש מצטערת על זה. כל פעם מחדש אני מקווה, וגם הפעם, שהתקליט הבא ייצא כעבור שנה. התקליט הבא שלי כבר כתוב ואני מקווה להיכנס לאולפן עוד לפני הלידה". ואז היא חושפת עוד קצת: "הסתכלתי אתמול על טקסטים חדשים שאני כותבת עכשיו, ולא נדלקתי. כאילו זאת עדיין אותה השפה של הטקסטים האחרונים, כי כנראה שלוקח זמן ליצור כל פעם מחדש. כי כל תקליט הוא שונה. אחרת הייתי מתה משעמום. אולי כנראה שזאת הסיבה... וחוץ מזה יש גם עצלנות. ופחדנות. המון. ואני בכלל מגלה עכשיו בחודש של הפרומו לדיסק כמה אנשים מופתעים לגלות שאני חסרת ביטחון. בבסיס. וזה אפילו מעצבן אותי".

- זה הדימוי הטלוויזיוני? או המוזיקלי-טקסטואלי?

"זה לא דימוי נכון. גם מבחינה מוזיקלית. מדברים עליי וזה מוקרן אליי דרך מה שאומרים כאילו מדובר באיזה רוקרית אכזרית. אבל אם בודקים את התקליטים מגלים שזה לא כך. ענבל פרלמוטר הייתה כזו במוזיקה שלה, אבל לא אני. אצלי היה תמיד גם רוק וגם שירים מעודנים יותר. אבל אני מבינה היום שכנראה זה הקול שלי שגורם לאנשים לשים אותי במגירה הזאת. אבל אני לא. יש הרבה שהיו רוצים לבנות דימוי כזה, סבבה, וזה הרבה יותר שווה ממה שאני באמת".

"כשאני נוגעת במוזיקה אני מגיעה מהצד הגברי"

- מה עשה לך המגע הקרוב עם המוזיקה הישראלית איפה הוא השפיע עלייך, במה הוא חידש את הצורך ליצור?

"זה גם היה מדרבן, וגם התחלתי לראות מה עיקר ומה טפל, וזה נתן לי זווית ראייה אחרת על המקצוע. כשאני שומעת אמן אחר זה אפילו מעורר קנאה. ואני שמחה להגיד גם במי, כי זה פירגון. ערן צור בטקסטים שלו וביכולת החשיפה האישית שלו. אלונה דניאל במלודיה. וגם ורד קלפטר במלודיות כי הצד החלש שלי זה המלודיות, לוקח לי זמן להגיע לזה. אבל אצל שתיהן, ואני מכירה אותן, הן חברות שלי, זה בלתי נשלט, זה בא להן בקלות. אלונה אפילו רוצה להתנער מזה, זה מעצבן אותה. ואני מקנאה בה כל כך על היכולת להפוך צלילים למלודיה. היא רוצה להיות קצבית, ואני הפוך מזה".

- בהקשר הזה, איך היית מגדירה, אם בכלל זה אפשרי, את המוזיקה הנשית הישראלית?

"לא בהקשר הזה, האמת היא שזאת מוזיקה נשית מדי. אני לא יודעת, אני אולי שוביניסטית, אבל יש לי איזושהי בעיה עם אקוסטיקה נשית, כמו זו של טרייסי צ`פמן שאנחנו שומעים עכשיו כאן בבית הקפה. יש לי בעיה עם זה, אני לא מתחברת עם מלנכוליה נשית. אני כשאני נוגעת במוזיקה אני מגיעה דווקא מהצד הגברי. גם הפרייזינגים שלי, גם צורת הנגינה, גם השירה מושפעים מגברים. אני אוהבת יותר את היצר".

אבל האישה שבך נמצאת בטקסטים....

"אני מתחילה להתקרב אליה עכשיו. כי בכל זאת `אני אישה` כמה שאמר משה`לה איש כסית אתה זוכר, כשגילם מתעמלת רוסייה. אז כן, אני אישה. אבל חשוב לציין כי זה לא מאפיין לא את אלונה, לא את ורד ולא את ענבל".

"לכתוב שיר ולבדוק אותו בהופעה"

- הדיסק החדש נשמע לי כמעט כמחזור שירים סגור, ולאו דווקא כאסופת פזמונים נפרדים לתוך אריזה אחת. האם זו גם הייתה הכוונה שלך?

"לא. בדיעבד אני מגלה מה הייתה הכוונה. אני לא יודעת לתכנן פרויקט. תשמע, זה תהליך נורא טבעי. את נכנסת לאולפן עם עשרים שירים, לא עם עשרה. ומבלי משים, אינסטינקטיבית אני מרגישה שלהיט מטורף שאלונה דניאל הלחינה לי לא מתאים. וזה לא רק התחושה שלי אלא של האנשים אחרים בצוות שיוצר את האלבום. אבל בדיעבד קראתי את הטקסטים וראיתי שהם מדברים על איזו שהיא יציאה מבועה, על התגברות על פחד.

"לפני שלוש שנים התחלתי שנה וחצי של הופעות בשתי גיטרות, אני ואמיר זוסקוביץ`, ותוך כדי כך התחלתי לכתוב את הטקסטים של האלבום הזה, שאני ממש מרגישה שהם ניזונו מהחוויה הזאת. בניגוד לתקליטים קודמים. לא לשבת בבית ולכתוב שיר לעצמי, אלא לכתוב שיר שמחר אני הולכת לבדוק אותו בהופעה. זה משפיע על המקצב, זה אומר להגיד דברים ברורים יותר, לראות איך יגיבו. תוך כדי התהליך הזה הכרתי את רועי ירקוני. שלחתי אליו טקסטים שלא הצלחתי להלחין אותם בעצמי. פתאום יצא שהיו לי עשרים שירים שכתבתי בעצמי ועוד 15 שרועי הלחין – אלה השירים, אגב, ששלחתי לאקו"ם ועליהם קיבלתי את פרס היצירה בתחום כתיבת טקסטים. וכולם שאלו אותי למה אני לא מערבבת אותם. אבל לא יכולתי. אלה היו שני עולמות סגורים, וחשוב לי שזה כך. וזו הייתה החלטה קשה איזה אלבום אני מוציאה קודם".

- אז אלה יהיו השירים באלבום הבא?

"כן, טקסטים שלי ולחנים של רועי ירקוני. קטע אחר לגמרי ממה שעשיתי עד עכשיו, כי הוא פסנתרן והלחנים הם קברטיים, תיאטרליים. מפגש של הגרון שלי עם מנגינות שאני לא מכירה בכלל. הייתי צריכה לשבת עם תווים, ללמוד לאן ללכת עם הצליל הבא. בכיף".

- איך מתחברים ללחנים שלך הלחן של אבי בללי ל"עורבים" ושל ורד קלפטר ל"גבולות" ו"תעתוע", איך הם נקלטו לתוך השלם של הטקסטים שלך?

"קודם כל זאת הייתה בשבילי התנסות חדשה. בחיים לא נתתי טקסטים שלי למלחינים אחרים. כי זה טקסטים לא גמורים. כשאני מלחינה אני יושבת עם שלושה ארבעה דפים, עם טקסטים שונים, ואני לוקחת בית מפה, שורה משם, ואילפתי את עצמי לגמור טקסטים. נעזרתי בעוד אנשים. אבי בללי יותר דומה לי מוורד. הוא עשה אתי את התקליט השני, והוא אחד הבודדים שממשיכים לשמור קשר. והוא זמר נפלא. הכי טוב בארץ. זמר מופתי. ואתו יותר קל להתחבר כי הוא פחות מלודיסט. את זה תרמה ורד. בשירים שלה שרתי יותר כמו אישה. וזה למרות שהיא יוצרת כמו גבר, לא מתחנחנת, כל הזמן יוצרת".

"מלאה אסטרוגנים"

כמה משפטים מתוך הטקסטים ההדוקים מאוד שכתבת: "לא להאמין למי שלא מסתכל לי בעיניים, לא לסמוך על אבות" – "עורבים", "רחוק מאנשים תלמד מעצמך" – ב"תעתוע", "לשנות את הכללים לרדוף במקום לברוח" – "בכביש הנחשים" (טל קופצת: "אני כל כך מתבאסת שאנשים לא שמים לב למשפט הזה"). -יש מי שהיה מגדיר את זה כמילים כדורבנות, עוקצות. מכאיבות. ואולי לא? אולי איזה פיוס עם משהו, עם עצמך?

"לא, לא עוקצות. אלה יהיו בתקליט הבא. שמה אני מתחשבנת נורא חזק. כאן יש פיוס. קבלה עצמית. תמיד אמרו לי `את חיה בתוך בועה`, ולא הבנתי, והייתי שואלת מה הכוונה במילה הזאת, בועה. ורק אחרי שלוש שנות ניפוי זה עבר, יצאתי מהבועה או לפחות ראיתי אותה. ואז הבנתי שרק כשאתה בחוץ אתה מבין שהיית בפנים. והתקליט הזה, בהתחלה חשבתי שאני יוצאת מהבועה. אבל אז הבנתי שאני רק עובדת על עצמי, שאני רק פותחת את הדלת ונותנת לאנשים להיכנס פנימה. וזאת ה`בועה`, שהיה בה הרבה פחד, איך זה יוצא החוצה, ביקורות, תגובות..."

- בתוך הבועה הזאת נמצאת גם הילדה שבך?

"כן, התחברתי אתה לאחרונה..."

- והנערה?

"עם הנערה עוד קשה לי. לא, אני עוד לא מקבלת אותה."

- והאישה?

טל צוחקת, ומצביעה בהנאה גלויה על הכרס העגלגלה, של חודש שמיני להריונה. "האישה, עכשיו? כן, אני מלאה אסטרוגנים! אני חוגגת אני קונה חצאיות!"

קטיושה בהפתעה

- מה אנחנו יודעים עלייך באמת? מי את, מאיפה באת, איך התחילה החדירה שלך לתוך החיים שלנו?

"נולדתי פה, ליד גן מאיר. הייתי חוזרת מהבית ספר דרך מדרגות הקיצור של בית ביאליק. אני הכי תל אביבית שיש. אני חולה על העיר הזאת. תמיד רציתי לשיר. וזה סיפור ידוע שאמא שלי אמרה לי `עם קול כמו שלך תשתדלי לא לפתוח את הפה כי אנשים יברחו ממך`. יש לי אמא מתוקה עם קול שמי שהיה מצלצל לחפש אותי והיא הייתה עונה היו אומרים סליחה זו טעות כי פער האוקטבות בינינו עצום. יש לה קול הכי דק, הכי נקי. ציפור שיר. אבל היא מנגנת בעיקר. היא לא הבינה איך הקול הזה שלי יצא ממנה.

"ואז הגעתי ללהקה צבאית, להקת המפח"ש, כשחקנית, ונתנו לי לשיר שורה אחת. אבל אז סולו יורמן ראה אותי, ואהב את הקול שלי. הוא פנה אלי, חשבתי שהוא רוצה להתחיל אתי (מאוחר יותר השניים אכן הפכו לבני זוג, עד היום – צ. ג). התחלנו לעבוד ביחד, הוא הביא לי שירים, ובאמצעותו בניתי ולמדתי מי אני מבחינת זהות מוזיקלית, באמצעות ניסוי ותעייה וגם התחלתי לכתוב, טקסטים תמיד כתבתי, וגם להלחין. וזהו".

- על ההיריון שלך מדברים?

"בטח. כי רואים אותו. אומרים: `מזל טוב!`, !בן או בת?`, `מה, את מעשנת?`"

- ומה את אומרת עליו?

"שמע, זה בא לי בהפתעה. כאילו בתור הפרומו של התקליט. תיקון על תיקון. ואני נהיית נורא פולנייה. אני מפוצצת כבר מאהבה אליה, לזו הקרויה קטיושה, ככה אני קוראת לה כי היא הייתה אתי עכשיו במקלטים. זה שאין אופציה לקחת מצלמה להיכנס פנימה ולראות מה קורה שם בפנים זה חבל. הייתי רוצה לחבק אותה ואחר כך לישון שבוע. אני מתה מפחד. אני רק רוצה לראות אותה יוצאת, שהיא תקינה, סוג א`. ואני חושבת שגם כשהיא תהייה בת שנתיים אני אבחן אותה בכזאת קפדנות. את שומעת טוב? את רואה טוב? מה קורה?".

להעז לעשות טעויות

- אם היו נותנים לך להתחיל מהתחלה, מה היית עושה?

"לומדת גיטרה מגיל חמש. והולכת להיות גיטריסטית לפני הכל. גיטריסט. כי אמרתי לך שאני שוביניסטית".

- איפה קשה לך בחיים כיום?

"בבנק קודם כל - קושי עצום", היא צוחקת ומרצינה, "קשה לי איפה שצריך להשתחרר. איפה שאתה צריך לסמוך על עצמך ולהעז לעשות טעויות. עם זה אני כל החיים מתמודדת. אבל אני מנצחת. אני מנצחת אבל זה עולה לי בדמים".

- ומה שנאחל לך, לסיום?

"ילדה בריאה. תאחל לי שאני אקליט את התקליט הבא לפני הלידה, הלוואי שזה יקרה, נורא רוצה ללדת בידיעה שכל הערוצים כבר קיימים וכל מה שנותר לי זה רק למקסס. ותאחל לי שהפעם אני אצליח להופיע יותר מ-15 פעמים עם ההפקה ולהמשיך"

אז זהו זה. איחלתי לה עוד כהנה וכהנה, אבל השמש כבר שקעה, ואל בית הקפה הגיעה אמה של טל גורדון, והאישה ההרה שזה עתה הוציאה אלבום שירים נהדר, ובקרוב תלד את בתה, התיישבה לצד הסבתא לעתיד והראתה בגלוי מה זאת אהבה.