מחול - "מגדלי התאומים" – סטון חוזר לפרופורציות

בסרטו החדש, "מגדלי התאומים", אוליבר סטון בורח מהפומפוזיות שאפיינה אותו ברבים מסרטיו, ויצר סרט מרוסן, שמשחזר באמינות את חוויית לכידתם של שני השוטרים מתחת להריסות אחד ממגדלי התאומים, וניסיונותיהם הנואשים לשרוד, עד שיגיעו המחלצים.

הגיבורים החדשים של אמריקה

רוב הסרטים של אוליבר סטון גדולים מהחיים. כפרשן סדרתי של מיתולוגיות אמריקניות, הוא הרים הפקות בומבסטיות מרשימות, שניסו לשחזר לפרטי פרטים את התקופה והאווירה שיכניסו את הצופה לזמנים בהם מתרחשת העלילה. כך היה ב"נולד ב-4 ביולי", "JFK – תיק פתוח", "ניקסון", "הדלתות" ואפילו "פלאטון" (בשונה מסרטיו האחרים, אלה שלא התבססו על אושיות וסיפורים מהחיים, כ"רוצחים מלידה", "וול סטריט", "סיבוב פרסה" ו"יום ראשון הגדול").

טוב אולי שסרטו האחרון, השאפתני, היומרני והמופרך, "אלכסנדר", היה כישלון מהדהד. אחריו יכול היה סטון לחזור לפרופורציות, ולעשות סרט כמו "מגדלי התאומים" ("מרכז הסחר העולמי" במקור). דרמת המתח המאופקת (בסטנדרטים שלו), מתעדת את מה שאירע לג`ון מקלפלין, מפקד חוליית שוטרים של משטרת הנמלים בניו יורק, ולפקודו וויל ג`ימנו, שהיו לכודים, יחד עם עוד כמה מחבריהם, מתחת להריסות אחד ממגדלי התאומים, שקרס עליהם בעת שניסו לפתוח במבצע חילוץ אזרחים מהבניין. רק שניהם חולצו לבסוף, לאחר 24 שעות מתחת לערימות של שרידי ברזלים מותכים ומפולת אבנים כבדות, ונכנסו לרשימה הסטטיסטית היבשה, בתור הניצולים ה-18 ו-19 מבין ה-20 בסך הכול, שחולצו מתחת לחורבות אסון ה-11.9.

אפשר להיות ציניים ולומר שהאירוע סיפק, ועוד יספק, המון סיפורי גבורה הרואיים, שמיישרים קו עם האג`נדה הפטריוטית האמריקנית, שרק המתינה לאסון כזה כדי להעלות על נס את גיבוריה החדשים – הכבאים, השוטרים ושאר אנשי זרועות ההצלה. אפשר גם להבין שחמש שנים אחרי, הפצע בלב האומה האמריקנית עדיין טרי, מכדי ליצור סרטים שתשתמע מהן ביקורת על ההתנהלות באותו יום טראומטי. יחד עם זאת, צריך לומר שסטון יצר מסמך קולנועי הוגן, מאופק ומרוסן, והתעקש לתעד את הסיפורים בדיוק כפי שהתבטאו בתסריטה של אנדראה ברלוף, המבוסס על תחקיר מעמיק.

בין ייאוש לתקווה

הסרט נפתח בשגרת יומם של שוטרי משטרת הנמלים. מקלפלין (ניקולס קייג`) נפרד בבוקר מאשתו, דונה (מריה בלו). מערכת היחסים שלהם קצת התקררה לאחרונה - הוא שקוע בעבודתו, והיא טרודה בגידול חמשת ילדיהם. ג`ימנו (מייקל פנה) נפרד כבכל יום לפנות בוקר מאשתו אליסון (מגי ג`ילנהול), שנכנסה לאחרונה להריון ולשניים עתידה להיוולד בת. כשהם וחבריהם מגיעים לעבודה, הם מתחלקים לצוותי פטרול באיזור דאון-טאון מנהטן.

בזמן העבודה מגיעה הודעה בקשר, שעליהם להגיע לאזור מרכז הסחר העולמי, שם אירע אסון. מקלפלין מרכז את אנשיו בלובי של אחד המגדלים, והם מתחילים לארגן ציוד כדי לנסות לעלות לקומות שבהם תקועים אזרחים. אלא שקריסת המגדל המתרחשת לפתע קוברת אותם תחתיו. הם עוד מספיקים למהר לכיוון פיר המעלית, המקום שנחשב לבטוח ומוגן מפגיעות, יחסית, ואז טונות של שברי בטון ומתכת צונחות עליהם. מהר מאוד יתברר שכמה מהשוטרים נקברו חיים ואחרים לכודים פצועים מתחת להריסות. הם מתקשרים ביניהם בצעקות, וככל שנוקפות הדקות נשארים בהכרה וביכולת לתקשר זה עם זה רק ג`ימנו ומקלפלין, הקבור שבעה מטרים תחתיו.

הסרט עוקב אחר מאמציהם הנואשים לשרוד, להמשיך לצעוק זה אל זה, כדי להישאר בהכרה, למרות כאבי הפגיעות הקשות שספגו. במקביל מתואר מסע הייאוש, שהופך לתקווה, וחוזר חלילה, של הנשים והמשפחות, שמחכים לפרטי מידע ולסימני חיים מצד יקיריהם, שיצוצו מתוך הכאוס שהשתלט על ניו יורק. האודיסיאה של שני השוטרים שנקברו חיים קשה מנשוא. המודעות באשר לחוסר האונים שלהם לעשות משהו כדי לסייע לעצמם, וחוסר הוודאות המוחלט שלהם באשר לאפשרות שמישהו יקלוט שיש חיים מתחת להריסות, מניעה אותם משניות של תקווה לתהומות של ייאוש. ואז, כמו מלאכים משמיים, מגיחים אנשי המארינס והפראמדיקים, ופותחים במבצע חילוץ מסובך ועוצר נשימה.

סטון הקפיד ליצור סרט ריאליסטי מדויק. בחלקים הגדולים שבהם השוטרים קבורים מתחת להריסות ומנסים לשרוד, אפשר לחוש פיזית את המחנק, הקלאוסטרופוביה והחידלון הנואש. וכשנשותיהם של מקלפלין וג`ימנו מחכות לדעת מה עלה בגורל יקיריהם, אפשר להרגיש פיזית את המתח שבו הן שרויות. "מגדלי התאומים" הוא סרט דרמטי אמין ואפקטיבי.