הקומדיה הרומנטית השנייה של נואל קווארד העולה אצלנו בתוך שנה והפעם בבית ליסין זוכה הפעם לביצוע מבריק ומתפרץ ככל שמתקרב הסוף.
גבר נגד אשתו, אישה נגד בעלה
אחת המעלות המיוחדות של המחזה שקווארד כתב ב-1930 היא בהתאמתו המובהקת לחוק הסיזיפי – ככל שמתקרבים אל הסוף, כך הוא מתרחק, וככל שהוא מתרחק כך שבים והולכים אליו. זהו סיפורם של אמנדה ואליוט, שהיו נשואים, אהבו ונלחמו זה בזה עד שנאלצו להתגרש, וכשעולה המסך, חמש שנים אחרי, הם בדיוק הגיעו לאותו מלון בריביירה הצרפתית עם בני הזוג החדשים שלהם, בלילה הראשון של ירח הדבש שלהם. המרפסת המחברת בין שתי הסוויטות מפגישה ביניהם והאהבה מתלקחת, התודעה מתלהטת, והבריחה המשותפת לפריז בלתי נמנעת.
ושם, בצל מגדל אייפל המציץ מבעד לחלון הדירה שבה הם מגלים זה את זו מחדש, גם מתחדשים הקרבות, והתודעה מכירה סוף סוף בעובדה שכך זה יימשך. רק כך. גבר נגד אשתו, אישה נגד בעלה. וכשקווארד מביא אל הדירה את בני הזוג האחרים, אלה שננטשו בריביירה, ושותפות הגורל הפכה אותם בעל כורחם לזוג, הוא בעצם מביא אליהם את המראה המלוטשת שבה הם רואים את עצמם, במעוקם ובמישרין.
הבמאי הבריטי לזלי לאוטון ביים היטב את חילופי העונות של המחזה. הקומדיה הרומנטית של המערכה הראשונה מסתיימת באנחת רווחה כשבני הזוג מחליטים לברוח, והופכת לסאטירה פנימית, כשלוטון, בידו האמונה מאוד, מקפיץ את התמונה הראשונה במערכה השנייה למעין סאטירה עצמית של אמנדה ואליוט, במעבר חריף לפארסה. בתמונה הבאה, זו כבר פארסה מטורפת על חיי נישואין. כשיורד המסך האחרון על ההצגה מתקיימת התחושה שזו בעצם רק התחלה, עוד חוליה בשרשרת השואפת להגיע אל המנוחה והנחלה.
שפתו של קווארד מדויקת מאוד, והוא אינו בוחל בסגנון נקי שהופך במחי יד אחת לסגנון היאה יותר לרחובות, והחנחונים הלשוניים הופכים באחת לנביחות ולנשיכות. דורי פרנס תרגם את המכלול הזה לעברית שיודעת למזג את הרבדים האלה, וכמו המקור להפתיע במילה או שתיים שכבר מזמן אינן נחלתו של איש.יוסי בן ארי עיצב תפאורה גדולה ומפוארת כיאה לריביירה ולפריז, ותלבושות ששומרות על אותה אלגנטיות של שנות העשרים במאה שעברה, לפני שהכל התמוטט שם לשנים רבות. ראובן וולנר האיר יפה את שעות בין הערביים בדרום, ואת הלילה והבוקר הפריזאים. גיורא הרמן עיטר במוזיקה תואמת את האלגנטיות של קוארד.
רביעייה מוזיקלית
וכל זה לא היה טוב ויפה אלמלא ארבעת השחקנים שיוצרים אנסמבל מהודק מאוד, מתואם כרביעייה מוזיקלית, שבה לכל כלי יש צבע ייחודי, אנרגיה שונה, וביחד הם יוצרים את המוזיקה הנכונה. טלי בן יוסף, בתפקיד סיביל, הכלה הטרייה והמעצבנת של אליוט, מאנפפת כראוי למי שאין לה מה לומר וכל מה שהיא יודעת זה רק להכריז הכרזות.בתמונת הסיום היא סוחטת מהדמות את המגוחך והצורם שבה. ארז וייס מצוין כויקטור, הבעל הטרי של אמנדה, שכל כולו סדר, היגיון וניקיון, עד שהבלון הזה מתפוצץ. ובגדול.
דפנה רכטר משחקת את אמנדה, פשוטו כמשמעו. היא שופעת מחוות גדולות מהחיים, נעה בהילוך טווסי, משברת בהגייה מהוקצעת, מה שאפשר לכנות כ"מאופרת למשעי". אבל מבעד לחזות הזאת מבצבצת מעת לעת דמות אנושית אמיתית, ואז רכטר רכה, נמסה, מתמוגגת, לפחות עד שהיא מבינה שזאת "חולשה" והיא מתעשתת.
ליאור אשכנזי גונב את ההצגה מעצמו ומחבריו כאליוט כל כך טבעי, שאפילו ברגעים המלאכותיים ביותר של שיחותיו עם אשתו הטרייה, הוא אומר את הדברים כלאחר יד. במערכה השנייה הוא כבר מגלה סממנים של וירטואוז קומי למהדרין, ובתמונת הסיום הוא מרתק במבע פנים, במחוות מיניאטוריות, ובהצלפות טקסטואליות מדויקות.
וכל אלה עושים את "חיים פרטיים" להצגה שכדאי לראות, לצחוק ולספר לחבר`ה.
05/10/2006
:תאריך יצירה
|