מחול - בארץ הדמעות – שיחה עם ג''אד נאמן

אחרי 17 שנה של התבצרות באקדמיה, חוזר ג`אד נאמן לבימוי ומציג בפסטיבל הסרטים בחיפה שני סרטים: "נוזהאת אל פואד" העלילתי, ו"דמעות שחרזאדה" הדוקומנטרי. במסגרת הפסטיבל תיערך מחווה לו וליצירתו, אבל הכבוד והפרס לא מונעים מנאמן למתוח ביקורת נוקבת. לדבריו אנחנו נגועים במלנכוליה של רוצחים וזה ניכר גם בקולנוע שלנו.

ארץ הדמעות והפדגוגיה הצבאית

את הפרסום למפגש שייערך ביום שלישי במסגרת פסטיבל חיפה, סביב יצירתו של ג`אד נאמן, תחת הכותרת "טראומה פרטית/ טראומה לאומית", מעטרת תמונת עבר שלו, בשחור-לבן. ג`אד מצולם בה כרופא תאג"ד בתקופה שלאחרי מלחמת יום הכיפורים, במוצב במובלעת ברמת הגולן, שבמסגרת הסכמי ההפרדה הוחזרה לסוריה, יחד עם קונייטרה. הוא נראה שופת קומקום תה, לבוש דגמ"ח עם דרגות סרן, ושיער עדיין מעטר את ראשו.

- למה בחרת דווקא בדימוי הזה? מה הוא מסמל עבורך?

"זה הרגע שבו נפקחו עיני סופית להבין איפה אני חי. בארץ תלאובות (מילה מקראית לתלאות – נ.מ.). בארץ הדמעות. ראיתי וראינו אז מספיק גופות של גברים צעירים. גופות מרוטשות. ובשבילי זה היה איזשהו ציון דרך. בששת הימים זה היה לא פחות, אבל זה נבלע בתוך האופוריה המטורפת. ישבנו שם שישה חודשים. האוגדונר שלנו היה רפול. חטפנו שם הפגזות, והחזרנו, והיינו במארבים. הייתי אז רופא בגדוד צנחנים".

- ושם הייתה נקודת השבר שלך?

"כן, ואחריה עשיתי את `מסע אלונקות`, אז הבנתי, אחרי הרבה שנים שהתעסקתי בשאלה של הפדגוגיה הצבאית, שלא מלמדים איך להרוג, אלא מלמדים איך להיהרג. בסיפור שם, טירון בצנחנים מתאבד תוך כדי ביצוע תרגיל של לחימה בשטח בנוי. בכך הוא מראה שהוא למד מצוין את השיעור הצבאי. לימדו אותו איך להיהרג והוא הראה שהוא יודע איך להיהרג. הרי בדרך כלל מסתירים ומטשטשים את העובדה שלכל מערכת הטרטורים והזובורים יש מטרה מאוד ברורה, מדויקת וחשובה עבור המערכת הצבאית. לא מספיק שהלוחמים יהיו מסוגלים להילחם ולפגוע באויב. הם צריכים גם להיות ערוכים ומוכנים להיפגע בעצמם. ואת זה מייצרים באמצעות מערכת עינויים.

"כשאדם עובר עינויים גופניים, הוא בעצם מפקיר את גופו, זו מעין החלטה פנימית, להתעללות ולפגיעה הפיזית. הוא מוכן כבר שהגוף שלו ייחדר בצרורות של מקלע וירוטש על יד פגזים או רימונים. כלומר, לא מספיק שאתה לומד להילחם, אתה צריך גם ללמוד להיפצע ולהיהרג. מערכת הטרטורים והעונשים וההתעללויות והזובורים, של כל צבא, זה לא שייך לצה"ל בכלל, זו הפדגוגיה הצבאית במהותה. את זה הבנתי תחילה רק באינטואיציה, ואחר כך תוך כדי עשיית הסרט, ובדיעבד מהתגובות לו. בשבילי, בנקודה זו במלחמת יום כיפור, ירד לי האסימון".

התכנסות לתורך מחקר

ג`אד נאמן, כבר בן 70, הוא קולנוען מקומי מסוג אחר. העשייה הקולנועית שלו מתפרשת אמנם על פני 37 שנה, אבל במהלכן, עד השנה, הוא עשה ארבעה פיצ`רים בלבד, כשפסקי זמן ארוכים מבדילים בין סרט לסרט. ובין לבין, גם כמה סרטים תיעודיים . את "השמלה" הנסיוני-אוונגרדיסטי יצר ב-69`. "מסע אלונקות", שסימל כבר שלב חדש ביצירתו - פועל יוצא של תובנות פוליטיות-חברתיות שהתגבשו אצלו - יצא למסכים ב-77`. חלפו עוד שבע שנים וג`אד שחרר את "מגש הכסף" (84`), וחמש שנים לאחר מכן, ב-89`, יצא "רחובות האתמול".
מאז, במשך 17 שנה, הוא לא יצר קולנוע, אלא התבצר באקדמיה: בניהול, בהוראה, בהרצאות, בכתיבה, בלימוד הקולנוע הישראלי ובהנחלתו לסטודנטים.

כעת הוא חוזר במשנה מרץ למעגל היצירה, עם שותפו הוותיק להרפתקאות הקולנועיות, הצלם-מפיק חנניה בר, ומציג שני סרטים חדשים: "נוזהאת אל פואד" העלילתי, ו"דמעות שחרזאדה" הדוקומנטרי. סרטים בעלי נופך אוריינטלי, שניתן להגדירם כטקסט פוליטי . פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ה-22 של חיפה בחר לערוך מחווה לו וליצירתו, ולהעניק לו "אות הוקרה על תרומה מיוחדת לקולנוע הישראלי".

- אירועים מסוג זה משאירים תמיד תחושה לא נוחה של מסיבת סיום, לא?

"אני הרי לא עשיתי סרטים מאז 89`", משיב ג`אד, מהורהר. "אז אולי מעריכים את השתיקה הממושכת שלי".

- למרות שנראה שהייתה בך אש יוקדת לתת ביטוי לדעותיך בסרטיך, ובכל זאת נטלת פסק זמן ארוך מאוד, של 17 שנה. מה קרה, התייאשת, הרמת ידיים?

"לא, אבל פשוט החלטתי לבצע מהלך של התכנסות שממנו רק החכמתי. בשנים האלה שלא עשיתי, למדתי סרטים. בעיקר את הקולנוע הישראלי. כתבתי כמה דברים על הקולנוע הישראלי, ניסיתי לפתח שם לימודי קולנוע ישראלי, ומכיוון שהייתי בחלק מהתקופה גם ראש חוג, אז הייתה לי גם דרך לממש את התוכנית הזו. היום יש מחקר וחקירה אקדמיים סביב הקולנוע הישראלי, ואני חושב שאחת התוצאות של המחקר הזה, זוהי הפריחה היום של הקולנוע הדוקומנטרי והעלילתי. השנים האלה של השתיקה שלי מבחינת קולנוע, היו שנים של התבוננות בקולנוע הישראלי, ואת הדברים שלמדתי כתבתי ופרסמתי".

הגטו של עכו

במקביל להקרנת סרטיו החדשים יוקרנו מסרטיו הדוקומנטריים הוותיקים, "הסתכלות על עכו", מ-75`, ו"יא בראכען/ מרד המלחים", מ-81`. "גם לפני `מסע אלונקות` התעניינתי בנושאים פוליטיים", אומר ג`אד. " יום כיפור היה עבורי נקודה של אור. כאילו יצאתי מהמערה, וכל מה שהיה קודם צללים, הפך לתמונה מאוד ריאליסטית, של העולם שבו אני חי, ואני משתף איתו פעולה באופן מלא, ומאפשר את קיומו – עולם צבאי, מיליטריסטי, אגרסיבי, עם המון פגמים חברתיים. בסרטים הלא רבים שעשיתי, ניסיתי להתחקות אחרי המוטיבים האלה..

"`הסתכלות על עכו` היה היכרות ולימוד של הגטו הערבי בעיר העתיקה. לא ניסיתי לומר משהו כללי על המצב של הפלסטינים בישראל, אלא באמת להיות איתם לרגע, כאורחים, ובאמת קיבלו אותנו יפה, אבל ראינו כל מיני דברים שאז עדיין לא הייתה תודעה ביחס אליהם כמו שיש עכשיו, של מה היו הפלסטינים כאן ומה אנחנו עוללנו. וכשנכנסנו לתוך הגטו ראינו, וגם הראינו, את כל הדברים שאז לא רצינו לראות, וגם עכשיו רוב היהודים כאן לא רוצים לראות, אבל עכשיו מראים את זה בגדול, כי יש הרבה סרטים דוקומנטריים, ופה ושם גם סרטי עלילה, שעוסקים בכל מה שקרה לפלסטינים כאן. ואני לא מדבר רק על ה`נכבה` והגירוש ב-48`, אלא על ההתייחסות של היהודים למיעוט הפלסטיני בתוכם. ואת זה רואים יפה מאוד בסרט `עכו`, שגם הוא לא ממש התקבל. הציגו אותו פעם אחת וגנזו אותו.

"ענייני זכויות אדם וצדק חברתי עלו בסרט על שביתת הימאים. זה סרט על פרשה שהתרחשה שלוש שנים לאחר הקמת המדינה, ב-51`. זה התחיל כמאבק של עובדים על זכויות העובדים שלהם, והפך למאבק פוליטי, שבו התגלה היסוד הכמעט טוטליטרי במשטר שהיה אז, כשבן גוריון היה ראש ממשלה. זה אולי הסרט היחיד שנעשה בערוץ הראשון וצונזר לאחר ששודר... לא רק המפא"יניקים של אז, אלא גם בימין מאוד לא אהבו את הסרט הזה, בגלל העובדה שהוא הצביע על הקווים של ההשתעבדות לכריזמה בתחילת כהונתו של בגין כראש ממשלה, בקדנציה הראשונה שלו" .

הסרט שניבא את רצח רבין

- הכיוון שבו בחרת ללכת בסרטיך גרם לך לשלם מחיר?

"זו פשוט דרך קשה יותר. זה לטפס על מדרון חלקלק, שבדרך כלל נופלים ממנו ולא תמיד קמים. אבל אני הצלחתי לקום, יותר מפעם אחת. אחרי `מסע אלונקות` עשיתי את הסרט `מגש הכסף`, שגם הוא עבר תלאות לא מעטות. ואחר כך, כשיצאתי עם `רחובות האתמול`, זה היה שבע שנים לפני רצח רבין, ולמעשה הוא מנבא את הרצח הזה, כי מתוארת בו פרשה בדיונית על רצח פוליטי בישראל, כאשר בכיר בשב"כ בעל דעות ימניות, רוצח את שר החוץ הישראלי, שפותח בשיחות גלויות עם אש"ף.

"הייתה כותרת אז במעריב על הסרט `תועבה וטמטום`, ונכתב שרק המוח הסהרורי של ג`אד יכול להמציא סיפור כזה שיהודי ירצח שר חוץ ישראלי, מפני שהוא פותח בשיחות שלום עם האויבים שלנו. הסרט הזה לא הוקרן בארץ, אולי בגלל הסיבות הלא נכונות. הוא היה דובר אנגלית, כי הוא נעשה במימון של `צ`אנל 4` בלונדון. וכשפניתי ב-88` לקרן הקולנוע הישראלי וביקשתי עוד מאה אלף דולר, כדי שאוכל לייצר גרסה בשפות הטבעיות, עברית, ערבית, גרמנית, אנגלית. קיבלתי תשובה שלילית, וכמובן שכשישראלים דוברים בינם לבין עצמם באנגלית, זה נשמע רע מאוד, וזו הייתה סיבה טובה מאוד לא להקרין את הסרט. אחרי רצח רבין פניתי לאחת הזכייניות, אבל אז אמרה לי מנהלת התוכניות: `זה הרי סרט טרחני, כי הכול כבר קרה במציאות`. לפני כשנתיים-שלוש היה כנס של מרכז רבין באוניברסיטת תל-אביב, על רצח פוליטי, ושם הצגתי את הסרט. אנשים ניגשו אלי ואמרו, `איפה החבאתם אותו כל השנים, איך ייתכן שהיה סרט כזה והוא לא הוצג`".

"ישראל מבצעת פשעי מלחמה"

- עכשיו נוצר מצב הפוך, שאתה מחובק על ידי הממסד.

"כן. זה סוג של חיבוק ששואפים להגיע אליו בגיל הנכון. בשבילי זה כבר קצת מאוחר. אני יכול להגיד על עצמי את מה שפעם קישון אמר על עצמו – שהעתיד שלי נמצא בעברי. אני לא זקוק לחיבוק הזה, אבל אולי הם זקוקים לחבק אותי, להביע חרטה על סוג של דחייה, אבל אני גם לא חושב שזה כך. זו כנראה מקריות כזאת שיצאתי עם שני סרטים, וזה עורר איזשהו הד".

- בטח לא היה קל להיות חלוץ-מייבש ביצות-הולך לפני המחנה, יוצר עם אג`נדה מובהקת אנטי ממסדית

"מעולם לא הייתה לי אג`נדה, חוץ מאג`נדה אחת, של זכויות אדם, כשבראש ובראשונה שמתי את החיים כערך עליון, מעבר לכל מיני תפלויות של דת כזו או אחרת, בין אם זו יהדות או אסלם או נצרות. זה לא מעניין. מה שמעניין אותי זה זכויות אדם, ובראש ובראשונה חיי אדם. אז יש רגעים שבהם אין ברירה ואתה אוחז בנשק".

- אפילו אם משלמים על זה מחיר יקר?

"כן. אני חושב שהגנה עצמית זה דבר שהוא לחלוטין מוסרי, אבל אני לא חושב שאפשר לראות היום את ישראל כמדינה שעוסקת בהגנה עצמית. זו מדינה מיליטריסטית, תוקפנית, שמבצעת פשעי מלחמה. לזה אתה יכול לקרוא אג`נדה, אבל הסרטים שלי רחוקים מאוד מזה. בדיעבד אפשר לראות שהם נגעו בנקודות מאוד כואבות בחיים בארץ, ורואים בהם דברים שלא תמיד רצו לראות באותו רגע".

רוצה להתמזג ולא יכול

- וזה מה שהביא לפרץ היצירה המחודש, של "נוזהאת אל פואד" ו"הדמעות של שחרזאדה"?

"בסרטים האלה אני מחובר לתקופה הקודמת של העשייה, וגם לכל מה שלמדתי בשנים הארוכות שבהן לא עשיתי שום דבר".

ב"דמעות שחרזאדה" עוקב ג`אד אחר עבודתה של אירינה, כוריאוגרפית ורקדנית מקייב, שעלתה ארצה עם צעיר ערבי ישראלי קומוניסט, שנסע לשם כדי ללמוד באוניברסיטה. אירינה, שמדלגת בקלילות מדהימה בין שלוש השפות והתרבויות: רוסית, ערבית וישראלי, הקימה קבוצת רקדנים בגליל, שחברים בה ערבים ויהודים, תוך כדי שהיא מתמודדת עם החברה הערבית המסורתית והמוסר הכפול של החברה הישראלית.

"היינו בצימר בגליל" מספר ג`אד כיצד עלה הרעיון לסרט, "שתי משפחות, בכפר רמי בו גרים מוסלמים, נוצרים ודרוזים, והתארחנו אצל משפחה פלסטינית. ובערב אמר לנו המארח שיש הופעה במועדון הסטודנטים. הלכנו לראות אותה. היו ריקודי דבקה וקטעי נגינה, ולפתע יצאו רקדנים לבושי תלבושות שהכרתי מהימים שברית המועצות הייתה נערצה כאן, אבל הם לא היו לא רוסים ולא אוקראינים. שאלתי מי יצר את העבודה הזו והפגישו אותי עם אירינה ג`מאל. הוקסמתי מהעבודה שלה וממנה. דיברתי עם חנניה בר ויצאנו להרפתקה הזו בלי מימון ובלי קרנות. זה הפך לסרט מעקב. בסופו קיבלנו תמיכה מקרן רבינוביץ`, שעזרו לנו להשלים את הסרט, אבל את רוב העבודה עשינו בכוחות עצמנו. בשבילי זה היה תהליך של ריפוי, של חזרה, של איזו מין שיבה הביתה, ועשיתי אותו לאט מאוד, כי הרגשתי שאני רוצה למצות כל רגע. התחלנו לצלם ב-2002, והגענו לעותק הסופי לפני חצי שנה".

"נוזהאת אל פואד" מתאר מרקם יחסים בין דמויות שבמרכזו תמרה (אפרת גוש), כוכבת טלנובלות, ואודליה (יעל הדר), התסריטאית המחוננת שחיברה את היצירה האחרונה שתמרה מככבת בה. לשתיהן מערכות יחסים זוגיות מתפתחות עם גברים, אבל סובלות מחוסר יציבות ואיזונים. בנוסף, אודליה נמצאת בקונפליקט קשה עם אביה עזרא (מוחמד בכרי), סופר נודע ממוצא עיראקי, ואילו עולמה של תמרה חרב עליה כשלאחר שהיא מבצעת הפלה מתברר לה שהיא לוקה בלוקמיה ומצבה קריטי. שתיהן יחברו יחד למסע חיפוש בעורף התודעה. לתוך הסיפור הזה שוזר ג`אד מעשיות אוריינט מתוך קבצי אלף לילה ולילה ומעלילות הרון אל רשיד.

- ניכר בך שנכבשת בקסמי המזרח.

"אני בסך הכל מצטט את גדולי האמנים והסופרים האירופים של המאה ה-19, שהסרט חוסה בצילם. הם נקראו אוריינטליסטים, אז אפשר לומר שזה סרט אוריינטליסטי, שמסתכל מהצד האירופי על המזרח, מלא התפעלות, משתאה, רוצה להתמזג ולא יכול, כי זה לא ניתן".

המלנכוליה של הרוצחים

- מה דעתך על הקולנוע הפוליטי שנעשה בארץ?

"יש כל הזמן סרטים שעוסקים בנושא פוליטי. גם `ללכת על המים` זה סרט שעוסק בנושא פוליטי, וגם `מייד אין יזרעאל`. אבל בשנות ה-70 היה איזשהו רגע של התבהרות והתפכחות. `מסע אלונקות` היה אולי אחד הראשונים, אבל מייד אחריו רם לוי עשה את `חרבת חזעה`, כדרמה לטלוויזיה, ואילן מושינזון עשה את `רובה חוליות`. כלומר, המיליטריזם הישראלי. היחסים בין היהודים לפלסטינים. והיחס שבין הציונות לשואה. שלושה מוטיבים פוליטיים חזקים ביותר, שנפתחו בסוף שנות ה-70. שלושת הסרטים האלה פתחו את הפצעים, ואחר כך באו עוד סרטים רבים.

"עיקר היצירה בנושאים חברתיים ופוליטיים, ואני לא מפריד, נעשתה בקולנוע הדוקומנטרי, בעיקר ב-15 השנים האחרונות. פה ושם יש הבלחות של סרטים ישראליים שיש בהם הרבה פוליטיקה, כמו הטרילוגיה של אסי דיין, `החיים על פי אגפא`, `מר באום` ו`שמיכה חשמלית ושמה משה`. אבל בגדול זה איזשהו סייד-טראק. הקולנוע המיינסטרימי אימץ לעצמו את `החיים הקלים`, התבוננות פנימה, על חיי המשפחה, שזה דבר נפלא המעיד על איזושהי הבראה או החלמה של החברה, אבל זה פחות ראוי להערכה כשאתה יודע שזה נעשה בתוך סביבה שהפוליטיקה שלה גם מושחתת וגם בעיני מתועבת. כלומר כל מה שאנחנו מעוללים לפלסטינים, וגם ליהודים שהגיעו `מאוחר`, בין אם אלה יהודים מזרחים, או אתיופים, או יהודים שהגיעו מארצות הגוש המזרחי, אחרי התפרקות בריה"מ. בעיני זה מאוד קשה.

"מה שמעניין בהסתגרות הזו, לכאורה, זה שהיא מאוד פוליטית. הסאב-טקסט של כל הסרטים שלכאורה אינם פוליטיים, כמו `חתונה מאוחרת`, `כנפיים שבורות`, `סוף העולם שמאלה`, `ללכת על המים` ואפילו `הבועה` – סרטים שמאוד הצליחו והתקבלו, בכל הרמות: גם מבחינת הביקורת, גם מבחינת הענקת פרסים ואמון הקהל – בכולם יש רובד שמבטא את המצב החברתי.

"גם סרטים שלא ממש התקבלו בזרועות פתוחות, כמו `שנת אפס` ו`מייד אין יזרעאל`, אלה סרטים בעלי נימה חזקה של מלנכוליה, ואני מאמין שזו אינה מלנכוליה של קורבנות. זו לא השואה של יהודי אירופה, זו לא העקירה של יהודי האיסלם, אלא מה שאני קורא - המלנכוליה של הרוצחים. ואת זה אומר במפורש הסרט `ללכת על המים`, שמתחיל ברוצח בשירות המדינה, שאולי מגיע לו למות, וזה חיסול ממוקד ואחר כך רואים שהאיש נגוע במלנכוליה לאורך כול הסרט, והוא עסוק במאבק איתנים לצאת ממנה, והוא יוצא ממנה רק כשהוא מחליט לא לרצוח את הפושע הנאצי. כלומר, אנחנו מדברים אולי על דת של רוצחים, וזו הדת שאנחנו נמנים עליה".