מחול - "כשהרוח נושבת" - רלוונטי לכאן ועכשיו

אמנם היינו כבר בסרטי "כרוניקה של מאבק לאומי" למיניהם, אבל סרטו של קן לואץ`, "כשהרוח נושבת", המתאר את מאבק האירים לעצמאות בשנות העשרים של המאה שעברה, נראה רלוונטי מתמיד.

בין צבא שחרור לארגון טרור

קשה, כמעט בלתי אפשרי, להתייחס לסרט "כשהרוח נושבת", על אודות מאבק השחרור הלאומי של האירים מעולה של בריטניה הקולוניאלית, בלי לערוך את ההשוואה הבלתי נמנעת למצבנו כאן, מול הפלסטינים, ולא פחות מכך למצב שלהם מולנו כעת, ולקונפליקטים הפנימיים שלהם. לחילופין, מתבקשת השוואה גם למצבנו בשנות הארבעים, לפני הקמת המדינה, כשבתוך העם המתהווה נולדו גופי מחתרת, שבשם ההגדרה "תנועות שחרור לאומיות", ביצעו מעשי הרג ורצח כמעט בלתי מבוקרים, שכוונו אף הם כלפי הבריטים ששלטו גם כאן, עם פגיעה לא מבוטלת בחפים מפשע. וגם הסתכסכו עם גופים פוליטיים-חברתיים מרכזיים, מתונים הרבה יותר, של המדינה שבדרך.

לטעמי, יותר מכל מעלה הסרט הרלוונטי הזה את השאלות איפה בדיוק עובר הקו הדק שבין צבא שחרור אידיאולוגי לגיטימי, לבין ארגון טרור חסר רחמים, ועד כמה רחוק אפשר ללכת בהקזת דם, בשם האמונה היוקדת. אי אפשר להתייחס ל"כשהרוח נושבת" גם בלי לקחת בחשבון את הצהרתו של הבמאי שחתום עליו, קן לואץ`, בתקופת המלחמה בלבנון. הוא קרא לגופי התרבות בעולם במניפסט חריף, כמעט חסר תקדים, להחרים את ישראל, ואף סירב להגיע לפסטיבל חיפה, שבמסגרתו מוקרן השבוע הסרט.

המאבק הצודק

"כשהרוח נושבת" מגולל את סיפורם של שני אחים באירלנד בשנות העשרים של המאה ה-20. המדינה נתונה תחת שלטונה המדכא של בריטניה הגדולה. חייליה מייסרים את האזרחים האירים חסרי האונים - פוגעים להם בסמלים הלאומיים, מכריחים אותם לדבר אנגלית ולא מתירים להם להשתמש בניב המקומי, וככלל - מתייחסים אליהם כאל עבדים נרצעים.

לא פלא שחבורת צעירים, בהם טדי (פדריק דילייני), מצטרפים למחתרת המתנגדת לכובש הבריטי, מצטיידת בנשק ויוצאת לפגוע בחיילים הכובשים בכל מקום שרק ניתן - במועדוני הבילוי שלהם, במארבי דרכים, ובפעילויות יזומות אחרות. אחיו של טדי, דמאין (קיליאן מרפי) מוצא עצמו בדילמה קשה. מצד אחד, הוא רוצה לצאת ללונדון כדי ללמוד רפואה. מצד אחר חבריו מפצירים בו להצטרף למחתרת ובמיוחד לאחר שהבריטים פושטים על כפרו והורגים צעיר חף מפשע. רק כשדמיאן רואה את הבריטים מתעללים בפקיד רכבת זקן, נופל לו האסימון סופית, והוא מחליט להצטרף להתנגדות.

כמו בכל תנועת שחרור, תחילה האידיאלים הופכים את המאבק לצודק ורומנטי. דמיאן גם מפתח רומן עם שכנתו לכפר וחברתו לתנועת ההתנגדות, שינייד (אורלה פיצג`רלד). בעקבות אחת הפעולות נתפסים האחים ועוד קבוצת פעילי מחתרת אירים ומושלכים לכלא. טדי, מנהיג ההתארגנות המקומית, עובר עינויים קשים. אבל בסופו של דבר הם מצליחים להיחלץ ולהמשיך בפעילותם נגד הכיבוש הבריטי. ככל שדמיאן נעשה יותר מסור ומחויב לארגון השחרור ולמטרותיו, הוא מקצין את עמדותיו, ולא רק מפגע בבריטים אלא גם מחסל משת"פ, שאינו אלא מכרו ובן כפרו. דבר היוצר שבר בנשמתו.

מכאן לשם, המאבק הלאומי מוביל למשא ומתן הנפתח בין הבריטים לאירים, שזוכים בסופו של דבר באוטונומיה שלטונית כמעט מלאה, ובהזדמנות שלה ציפו, לנהל את ענייניהם לבדם, כשהבריטים רק משקיפים מהצד. טדי נמנה עם אלה שמקבלים את ההסכם ומניחים את הנשק, לטובת פעילות פוליטית-חברתית, אבל דמיאן מתחבר לפלג הקיצוני, שמאמץ את הגישה שההסכם משרת בעיקר את הבריטים, ויש להילחם עד הסוף, עד לגירושם הסופי מהמדינה, ולהעברת האחריות השלטונית המלאה לידי האירים. הקבוצה המיליטנטית הזו לא מהססת לפתוח במערכה חדשה, גם נגד אחיהם המשתפים פעולה עם ההסכם וחברים במוסדות השלטון החדשים, ומכאן ועד פרוץ מלחמת אחים, הדרך קצרה מאוד. גם הקרע שנוצר בין שני האחים, טדי ודמיאן, יוביל לנתיב ללא מוצא של לקונפליקט מכאיב ומדמם.

המניפולציה של המעמדות השולטים

קן לואץ`, במאי בעל מודעות עצמית גבוהה, ורקורד של יוצר קולנוע חברתי סדרתי ("אולי נתנשק", "16 מתוק", "סיפורים מהמסילה" ועוד), טוען ש"ישנה תמיד צביעות בכל הקשור לסרטי מלחמה, המכנים את עצמם `אנטי מלחמתיים`, בעוד חלק גדול מההנאה קשור בפיצוצים ובדם. זה לא נראה לי `אנטי מלחמתי`, כשאתה אומר שאתה שונא הרג, אבל אולי נהנה מזה כל עוד זה על המסך. .. מה שקרה באירלנד בשנים 1922-1920 הוא רגע מכונן החושף כיצד מאבק ארוך לעצמאות סוכל ברגע השיא שלו על ידי הכוח הקולוניאלי, שעדיין הצליח לשמר את האינטרסים שלו. כשאדם כמו ווינסטון צ`רצ`יל נדחק לפינה, הוא פעל לפירוד בתוך העמים ה`משוחררים`, ולהעניק תמיכה מלאה לגופים בתוכם שיעניקו לו שליטה כלכלית. זו שיטה שעובדת שוב ושוב: המניפולציה של המעמדות השולטים".

"כשהרוח מנשבת" (שמו שאוב משיר עם אירי), זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון ורבים הופתעו כשזכה, על חשבון "לחזור" של אלומודובר. זוהי דרמה עוצמתית נוקבת, חודרת ומטלטלת. לא שלא היינו כבר בסרטי "כרוניקה של מאבק לאומי" למיניהם, אבל לואץ` מביא סיפור אמיתי, ישר וישיר, כשהוא נצמד לפולקלור האירי המקומי ומשאיר את הדימויים והאלגוריות הגלובליים לצופה ולמבקר.

קיליאן מרפי האירי מצדיק את הקרדיט הרב שניתן לו בזמן האחרון (מופיע כמעט בכל מה שזז, מ"אינטרמישן" ו"באטמן מתחיל" ועד "טיסת לילה" ו"ארוחת בוקר על פלוטו"), וגם חבריו לקאסט עושים עבודה נאמנה. חובה לראות.