מחול - "האשימו את גברילו"

שבעה רקדנים ישראלים טובים מעמידים בצל כוריאוגרף אוסטרי בעל יומרות ורעיונות מוחצנים שאינם מתגבשים ליצירה משמעותית.

נופל בין הכסאות

למען האמת, אינני יודע לאיזו מסגרת צריך לשייך את ההפקה הזאת. היא לא שייכת למסגרת דאנס אירופה אלא רק נאחזת בשולי אדרתה, שהרי יצירות של כוריאוגרפים זרים עם להקות ורקדנים היו כאן מימי בראשית, ואיש לא שייך אותן לארצות מוצא של הכוריאוגרפים האורחים. ואמנם, בתכנייה אין אזכור של מפעל המחול החשוב הזה של מרכז סוזן דלל, שהאופרה הישראלית שותפה לו.

לפי התכנייה נראה כי זה אירוע שפותח דווקא את חודש המחול האוסטרי בישראל, לציון 50 שנות היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. לפי אותה תכנייה המחול עולה במסגרת עונת "מחול במשכן", אבל במודעה של האופרה הישראלית על העונה הזאת, המופיעה ברחוב ובתכנייה, אין זכר למחול הזה.

תאמרו שאין חשיבות לעובדות האלה, ומה שקובע בסופו של דבר היא איכות המוצר ולא המטרייה שתחתיו הוא מועלה. אך במקרה הזה התמיהה פולשת גם לעבר הבמה, ומגלה כי היבוא מאוסטריה, במקרה הזה, נופל בין הכסאות, למרות שהושקעו בו סכומים נכבדים, גויסו לכבודו שבעה רקדנים ישראלים שיתקשו להעלות אותו בכוחות עצמם, אם ירצו בכך, אחרי שהחגיגה תסתיים.

נקודת המוצא של "האשימו את גברילו" היא מכתב שנשלח באמצע 1914 וניבא את ההתנקשות ביורש העצר האוסטרי בסארייבו, שבעקבותיה פרצה מלחמת העולם הראשונה. מבחינה רעיונית זו התחלה של רצף אסוציאציות (אנטי) מלחמתיות, שבאות לידי ביטוי בתנועה פשטנית למדי, חסרת השראה. אפילו סדרת מכתבי האהבה האלמוניים שמושמעים (ואשר איש לא טרח לפרט בתכנייה מי האישה שכתבה אותם ואל מי) איננה זוכה להתייחסות מחולית של ממש. למרות מאמציהם וכישרונם המבוזבז של הרקדנים הישראלים שנבחרו לבצע את המחול הזה (עודד ביין, שי רמתי, שרון וזנה, לאה ינאי, צחי כהן, דור ממליה ויוני סוטחי).

התחושה הזאת מתגברת בזכות העובדה המוזרה שליצירת המחול הזאת של הכוריאוגרף קרל שטיינר הוצמד מחול אחר, דואט לפי "המוות והעלמה" מאת שוברט, שהוא מחול נפרד למעשה של הכוריאוגרף ניקולאס אדלר. הקשר בין שתי היצירות נוצר ככל הנראה במהלך הכנת המופע כאן בחודש האחרון, ובתכנייה אין שום התייחסות שתאיר את החיבור. בכל מקרה הדואט היפה הזה, המתפרש כקינה על שקיעת אירופה – אם כי אינני בטוח בכך – זוכה לביצוע מרשים של לאה ינאי ועודד ביין, המדגיש עוד יותר את מה שחסר אחר כך ב"האשימו את גברילו".

לפרטים נוספים