מחול - "הילדים של מחר"

סרטו החדש של אלפונסו קוארון המקסיקני ("ואת אמא שלך גם") מציג עולם עתידני לא ממש רחוק (2027) שבו הנשים עקרות וילדים לא באים יותר לעולם. הגיבור (קלייב אוון) מנסה להביא לחוף מבטחים אישה צעירה שהתגלתה כשהיא בהריון. הבעיה היא שהעולם הדמיוני-בדיוני שנבנה סביב הסיפור הזה לא ממש מנומק .

אנרכיה ואח גדול

עבודותיו הקודמות של הבמאי ממוצא מקסיקני אלפונסו קוארון, המוכרות שבהן "תקוות גדולות", "ואת אמא שלך גם" ו"הארי פוטר והאסיר מאזקבאן" מעידות על כך שמדובר ביוצר ורסטילי, שבכל ז`אנר ויצירה בהם הוא שולח את ידו, מטביע את חותמו ומוציא תחת ידיו פיסת קולנוע מקצועית. קוארון חתום עכשיו על "הילדים של מחר", סרט בדיוני-אפוקליפטי (המבוסס על הרומן של פ. ד. ג`יימס), מהסוג שאנחנו נחשפים אליו יותר מדי בזמן האחרון – ולא לטובה - כמו "ונדטה", "28 ימים" וכו`.

התרחיש בכולם דומה, וסובל מדלות מעוף ודמיון. העולם נראה בסרטים אלה כמו אחרי צונאמי חברתי-תרבותי. בין אם מדובר בווירוס שהתפשט ועשה שמות בבני האדם, ובין אם בשואה אנושית שהותירה אחריה שארית פלטה. העתיד מתואר ככאוטי מצד אחד, אפוף פרעות, הרס ואנרכיה מצד אחד ומצד אחר - כנשלט על ידי קלגסים פשיסטיים, שמפעילים משטרת מחשבות נוסח האח הגדול, מחנות הסגר וכו`. את התקווה לעתיד אחר מביאים, ברוב המקרים, גיבורים לוחמי חופש, שמנסים לשנות את המציאות הטורדת מנוחה ולהחזיר עטרה ליושנה, כלומר את העולם לימי העבר, הטובים יותר.

גם "הילדים של מחר" שייך לקטגוריה הבעייתית הזו, והלוק הפיזי והנפשי שלו דומה לאפוקליפסות הנבואיות הגרועות ביותר. העלילה מתרחשת ב-2027. העולם איבד תקווה לאחר שב-19 השנים האחרונות נידונו כל הנשים לעקרות וילדים חדשים כבר לא נולדים. בריטניה נתונה תחת משטר צבאי הדוק וקשוח, הנלחם בקבוצות בדלניות, מפגינים, טרוריסטים, אנרכיסטים ומה לא, ומדכא את המיעוטים האתניים שרובם מהגרים לא חוקיים. אלה נאסרים במכלאות ונשלחים למתקני מעצר. תיאו (קלייב אוון), אקטיביסט חברתי לשעבר שהפך לבירוקרט אפרורי באיזה משרד ממשלתי, מדוכא ממעשי הטרור שמתחוללים סביבו, ומהפורענות המשתלטת על לונדון, עיר מגוריו, ומוצא שלווה ורוגע רק במחיצת חברו המזדקן הממולח ג`ספר (מייקל קיין), החי בלב הטבע מחוץ לעיר. כשהשניים נפגשים הם מעלים זיכרונות מימים עברו, בהם פעלו יחד בניסיון לתקן את העולם.

את תיאו חוטפת אהובתו לשעבר, ג`וליאן (ג`וליאן מור), הפעילה בהנהגת קבוצת מחתרת לא חוקית המנסה לסייע לפליטים ולמהגרים. היא מבקשת ממנו לנסות להשיג תעודת מעבר, ליציאה בטוחה מהמדינה עבור צעירה שחורה, קי (קלייר-הופ אשיטה), הנתונה תחת חסותה. תחילה הוא נוטה לסרב לבקשה, אולם לבסוף יוצא מאדישותו ומהנייטרליות שלו ונרתם למאמץ המפרך והמסוכן, להביא את קי לחוף מבטחים, כלומר לידי חברי "הפרויקט האנושי", ארגון מיתולוגי שמנסה לבנות מחדש חברה בריאה בעולם. מהר מאוד יתברר לתיאו שקי איננה סתם פליטה, אלא אישה בחודש השמיני להריונה, המייצגת את הנס שכל העולם בעצם מייחל לו. לא פלא שכולם רוצים לנצלה לרווחים פוליטיים.

רודנות הדמוקרטיה

"לאנושות יש כישרון מדהים להרס" אומר קוארון, "אלא שביכולתנו להפגין סולידריות ולפתור יחד בעיות. בסופו של דבר, הסרט הוא לא כל כך על יכולת ההרס של האנושות, אלא על אידיאולוגיות שמפרידות בין כושר השיפוט של האנשים – למעשיהם".

הבמאי מודה שהשימוש במונח מדע בדיוני בהקשר לסרטו, הוא רק תירוץ, ולמעשה הוא מדבר על מה שקורה היום, באמצעות ההגדרה של זמן התרחשות הסרט ב"עתיד הקרוב". "לא רציתי לעשות סרט על העתיד, אלא על ההווה, על מה שמתרחש היום ויעצב את העתיד", הוא אומר. "זה בעיני לא מדע בדיוני אלא סרט מרדף המתרחש ב-2027. בהרבה סיפורים עתידיים יש ביטוי לשליטת האח הגדול, אבל למעשה מדובר בצורה של רודנות, כפי שהיא נתפסת במאה ה-20. עכשיו לרודנות יש תחפושת אחרת – היא קוראת לעצמה דמוקרטיה. זה היה הקונספט שאותו רציתי לבדוק בסרט".

הבעיה העיקרית של "הילדים של מחר" היא העובדה שהוא לא מצליח לבנות עולם בדיוני-עתידני רעיוני משכנע, עם מערכת חוקים פנימית מגובשת. בהרבה מהסצנות קשה לקלוט מי נגד מי, ומה פתאום מתפתחת בלב עיי חורבות שמתנהלת בהם לחימה בין המורדים לכוחות השלטון (נניח, גם זה לא ממש ברור) איזו הפגנה אלימה של חבר`ה שזועקים אללה הוא אכבר?

המשחק של מור אפקטיבי למדי ואילו מייקל קיין יוצר תפקיד אופי משעשע, שנראה שהוא נהנה בו מכל רגע. את קלייב אוון פגשתי בלונדון לפני כמה שנים, כשקידם עם אנג`לינה ג`ולי את "הצלה מעבר לגבול", סרט שלא הופץ כאן באופן מסחרי, אלא הוקרן ישירות בטלוויזיה. הוא הצטייר לי אז כבריטי מחונך, מנומס, שאומר את דבריו בשקט ובשיקול דעת, אך נעדר כריזמה של ממש. אני חייב להודות שגם בסרטים לא ממש תהיתי על קנקנו ולא ממש גיליתי אצלו יכולות יוצאות דופן. תצוגות המשחק שלו ב"פארק גוספורד", "קרוב יותר" (מועמדות לאוסקר), "המלך ארתור", "עיר החטאים", "מחיר הבגידה" וכו`, היו לטעמי קורקטיות במקרה הטוב. לא יותר. כך גם ב"הילדים של מחר".