ההצגה החדשה של תיאטרון חיפה משתמשת במדרשים מהתלמוד העוסקים בתיאור חורבן ירושלים לפני אלפיים שנה מתיימרת להציב משל על כאן ועכשיו בישראל של קנאות, שנאת חינם ויהירות.
אין נמשל
הכוונה המוצהרת של המחזאי דני הורוביץ במחזה "עץ אחרון בירושלים" היא להתריע ולבטא חרדה שמא החלום הציוני ייכשל בגלל נוירוזות לאומיות המובלות על ידי שנאת חינם ויהירות. לשם כך הוא לקח מדרשים נבחרים מהתלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי שבהם מובאות פרשיות המתארות אירועים שונים שתוצאתם חורבן העיר, והימלטותו ברמייה של יוחנן בן זכאי אל יבנה, שעתידה הייתה לתפוס את מקום ירושלים כמרכז רוחני של העם.
אלא שהורוביץ לא כתב מחזה אלא הותיר את הדברים כנתינתם התלמודית, גם כאשר הוסיף עליהם עברית חדשה ובכך צמצם את יכולתו לבטא חרדה עכשווית, ולהפוך את המשל לנמשל אקטיבי שבו מתקיים דיאלוג פנימי חי במקום תיאור חיצוני של הדיאלוג. משום כך העלילה הגדולה איננה מתרחשת באמת והאפיזודות המתוארות כשרשרת נוסח חד גדיא אינן יוצרות את הנמשל המבוקש. גם אם פה ושם אפשר להבחין ברמז לימינו אלה, נראה לי שהורוביץ סמך מאוד על כך שהצופים בהצגה יחברו לעצמם את הנמשלים האקטואליים הקרובים לליבם.
מסכת
ההצגה של תיאטרון חיפה היא שחזור של אחת מההצגות שהועלו השנה במסגרת המחלקה לתיאטרון של סמינר הקיבוצים, תחת השם "קמצא ובר קמצא". על פניה היא ניצבת יפה על בימתו הגדולה של התיאטרון, מה גם שהבמה כמו האולם הוקטנו כך שנעלמו היציע וצדי הבמה מאחורי מסכים שחורים. ערן עצמון עיצב בית כנסת חרב, שנראה בעליל כבן זמננו.
אל בית הכנסת הזה מגיעה קבוצת יהודים בלבוש בלוי, כשרידים מאש גדולה. יש ביניהם אחד חובש כיפה סרוגה ולובש ציצית, יש שם אישה חרדית, ועוד חמישה לא ממש מוגדרים בשייכותם למגזר חברתי ישראלי זה או אחר. אבל איכשהו, דווקא אחד שנראה חילוני, מתחיל לספר על חורבן ירושלים בגלל שנאת חינם.
במחזה אין הסבר או תיאור של נסיבות התחברותם או האירועים שהביאו להרס בית הכנסת שאליו הגיעו, כאילו מדובר בקבוצה ייצוגית לתהליך על-זמני נמשך. אין ביניהם מערכת יחסים פנימית, אין ביניהם דין ודברים או מחלוקות, וכל מה שנדרש מהם זה להביא דוגמאות, מדרשים וסיפורים על אירועים מהמאה הראשונה לספירה הכללית, כאשר רומא שלטה כאן והחל המצור על ירושלים.
התוצאה היא מסכת, הכוללת תנועה מסוגננת וקטעי דקלום זמרתיים, שבה כל אחד מהמשתתפים משחק דמויות שונות, ומספר מה אמרה או עשתה אותה דמות. קבוצת השחקנים הצעירים של הסמינר, בבימויו של המחזאי, משתדלת מאוד לחיות את הסיפור ואת הדמויות, אך בסופו של דבר הדברים נראים כאיורים לרעיון המרכזי ולא כדרמה גדולה ומרגשת. את זה משיגות רק מיכל בלנקשטיין, באפיזודה על אם מורעבת הממיתה את תינוקה ואוכלת אותו ומיכל בר זוהר באפיזודה על בתו של יוחנן בן זכאי המתחננת לבל ייעקר העץ האחרון בעיר, שהוא העץ שאביה נטע בלידתה.
את הדרמה האמיתית נושאים בהצגה הזאת צלילי המוזיקה המרשימה שכתב יובל מסנר וההאזנה להם יוצרת את התחושה שמאחורי כל הסיפורים והמדרשים מתפתחת עלילה גדולה.
דיתי אופק עיצבה תלבושות תואמות היטב לתפאורה, וכך גם התאורה של יעקב סליב. ייעוץ בתנועה העניקה גליה פרדקין.
לפרטים נוספים
02/11/2006
:תאריך יצירה
|