המופע של מיגל אנחל זוטו מארגנטינה ולהקת "טנגו פר דוס" (טנגו לשניים) במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב הוכיח אמש למיכל בן דוד שאנה ארונוב ו"רוקדים עם כוכבים" זה ממש משחק ילדים לעומת הדבר האמיתי.
שליטה, מיומנות ודיוק
במשך שעתיים כמעט נראה כאילו רגלי הרקדנים לא נוגעות ברצפה. טפיפות העקבים של הרקדניות ליטפו את הרצפה של המשכן לאומנויות הבמה, והרקדניות כמו ריחפו באוויר. השליטה, המיומנות והדיוק בריקודים הפנטו אותי ממש ולרגעים ספורים בכלל לא האמנתי שהדבר שאני רואה לנגד עיני אכן אמיתי.
פרט לזוטו ובת זוגו רוקדים על הבמה שישה זוגות רקדנים ורקדניות נוספים. ישנם קטעי ריקוד בהם הבנים והבנות רוקדים יחדיו, ישנם קטעים אחרים בהם הבנים רוקדים טנגו אחד עם השני. בכל המקרים, בכל הווריאציות מבצעים הרקדנים את הריקודים בווירטואוזיות מרשימה. אבל כאשר זוטו מגיח לבמה, הוא לא מותיר ספק – הוא הכוכב של הערב. לקראת סוף המופע הוא רוקד יחד עם ארבע רקדניות נוספות שיר של אלביס פרסלי. בן רגע הוא מחליף את הז`קט המחויט לז`קט מעור ונכנס לקצב שונה לגמרי.
את "טנגו פר דוס" מלווים שישיית נגנים, שניים מהם מנגנים על אקורדיונים. הצליל העמוק והנשכח של הבנדוניאון העלה לי חיוך על השפתיים. יחד עם הצ`לו, הכינור והקלידים, יוצרת להקת הליווי רקע מושלם לריקודים. גם השקופיות שמוקרנות ברקע מוסיפות לאווירה במופע שנראה כאילו כל פרט ופרט בו הוא פרי של חשיבה מעמיקה ובלתי מתפשרת.
החוליה החלשה במופע לטעמי הייתה הקריינות. בפתיחת המופע ובחלקו הראשון נעשו הפוגות בריקודים בהן לבמה אחד השחקנים וניסה לספר לקהל משהו על הלהקה ועל ההשפעה שיש לה על עולם הטנגו. לא ממש הצלחתי להבין האם הוא מדבר עברית במבטא ארגנטיני כבד או שהוא מדבר בכלל בספרדית. כך או אחרת, הקטעים האלו קטעו את רצף הריקודים ונראו תלושים ולא שייכים למופע.
בתום המופע כאשר כל הרקדנים על יחד לבמה אפשר היה סוף סוף לראות את פניהם. עד אותו רגע הם לא נחו לרגע, וכל שנייה שהיו על הבמה נוצלה לריקודי טנגו סוערים. הקהל מחא כפיים בלי הפסקה. היו אפילו מי שעמדו כאשר מיגל אנחל זוטו ובת זוגו עלו לבמה. כל תנועה של הרקדנים משורטטת ומדויקת, גם כשהם מוחאים כפיים בחזרה לקהל או קדים קידה.
החיוך שעל פני הרקדנים, העדינות והקלילות בה הם מבצעים את הצעדים גרמה לאחדים בקהל לחשוב שמדובר במטלה קלה. וכך בתום המופע, כשעשיתי את דרכי בחזרה לרכב ראיתי כל מיני גברים שהראו לנשים שלהם כמה צעדים שהם עוד זוכרים מהתקופה שבה הם כבשו את רחבת הריקודים. היו נשים שצחקו, היו כאלו שנענו לאתגר והשיבו לבן זוגן בצעד משלהן. אני הסתכלתי מהצד והבנתי שלריקודים אין גיל, ושבכל שלב קצת מוזיקה יכולה לגרום לאדם להשיל את הקליפה ולרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותו.
לפרטים נוספים
03/11/2006
:תאריך יצירה
|