מחול - "גרבאוויצה" – אישה עם גיבנת

סרט הבכורה של הבמאית הבוסנית יאסמילה זאבניץ` מגולל מערכת יחסים מורכבת ושבירה בין אם חד הורית ובתה בת ה-12, בשכונה בסראייבו, בתקופה שלאחר המלחמה. הבת המתבגרת רוצה להאמין שאביה הוא גיבור מלחמה (שאהיד), אבל אמה מתקשה לספק לה את העדויות כך.

להיות ילד של שאהיד

הפירוש המילולי של גרבאוויצה הוא, לדברי הבמאית יאסמילה זאבניץ`, אישה עם גיבנת. את החטוטרת הזו, הנפשית צריך לומר, נושאת גיבורת הסרט אסמה (מיריאנה קראנוביץ`), אם חד הורית, בוסנית מוסלמית, המגדלת את בתה בת ה-12 שרה (לונה מיוביץ`) בפרבר הנקרא גרבאוויצה שבפאתי סראייבו, שלאחר מלחמת האזרחים. אסמה עובדת ביום בפס ייצור במפעל, אך להשלמת הכנסה היא ממלצרת במסעדה טרנדית בעיר. היחסים שלה עם בתה הדוקים והיא משתדלת לדאוג לכל מחסורה, אלא שהנערה המתבגרת חסרת מנוחה ובבית ספרה מגלה אופי נרגז ומרדני כלפי הבנים והמורים, ונתפשת כאאוטסיידרית.

כשכיתתה של שרה יוצאת לטיול שנתי, שרה מתבקשת להביא תעודה המוכיחה שאביה הוא גיבור מלחמה (שאהיד) שנפל בקרב על ארצו, על מנת לזכות בהנחה משמעותית בעלויות הטיול. להיות ילד של שאהיד בסארייבו שלאחר המלחמה משייך אותך אוטומטית למעמד חברתי מכובד, ושרה הרגילה את עצמה לחשוב שהיא בת של שאהיד. אלא שאמה מתחמקת מלספק לה את התעודה המבוקשת, ומנסה להשיג לבתה את הסכום הנדרש, שיאפשר לה לצאת לטיול ללא הצגת התעודה. אלא שבעקבות הלחץ ששרה מפעילה עליה לגלות לה מה עומד מאחורי סירובה להשיג את התעודה, נפתחת תיבת פנדורה אפופת סודות נוראים.

הסרט, המייצג את בוסניה בהתמודדות מוקדמות אוסקר הסרט הזר, שזכה בדב הזהב בפסטיבל ברלין האחרון, מתחבר לקבוצה, קטנה עדיין, של סרטים שמשקפים סיפורים אישיים קשים מהמלחמה בבלקן ("הסוד שמעבר למילים" היה אף הוא אחד מהם), שהפנורמה הרחבה שלה, על כל זוועותיה, טרם תועדה בקולנוע.

שכונה שהייתה מחנה עינויים

הבמאית זבאניץ`, שזהו סרטה הראשון באורך מלא מספרת: "ב-1992 חייתי במלחמה שבה אחת האסטרטגיות הייתה להשפיל נשים ולגרום לחיסולה של קבוצה אתנית שלמה. 20 אלף נשים נאנסו בשיטתיות בבוסניה במהלך המלחמה. מאז נהייתי אובססיבית בכל מה שקשור לנושא האונס ותוצאותיו. כשילדתי את ילדי, זה היה מתוך אהבה, וחשבתי מה קורה כשילד מגיע לעולם כתוצאה מפשע איום ונורא כל כך ומשנאה. באותו רגע חשתי את הצורך לעשות את הסרט, והוא נוצר בין הנקה להנקה".

על המקום אותו בחרה למקם את סרטה היא מספרת: "גרבאוויצה היא שכונה סמוכה לאזור מגוריי. בזמן המלחמה השטח הזה היה נתון במצור, והפך למחנה עינויים. בשכונה אפשר להלך עד היום ולראות את הבניינים מתקופת המשטר הסוציאליסטי, אבל משהו נוסף רוחש שם מתחת לפני הקרקע. כל הרגשות הקשורים לסבל האנושי שנגרם שם. גרבאוויצה הוא מיקרוקוסמוס.. הבעיה בבוסניה והרצגובינה היא שלא הרבה אנשים מרגישים חרטה על מה שקרה. יותר ממאה אלף איש נהרגו, מיליון אנשים גורשו ועדיין אין חרטה מלאה מצד פושעי המלחמה כלפי הקורבנות. לשמחתי אין אצלנו רגשות נקמה, והסרט משקף גם את החרטה וגם את המחילה החיים בתוך האוכלוסייה הגדולה שנפגעה".

"גרבאוויצה" חודר בעדינות לעומק רקמת היחסים הטעונה והבעייתית שבין אסמה ובתה שרה. ברגישות ובאגביות מכוונת הוא משרטט מערכת יחסים טרגית שנבנית בתוך חברה פצועה ורגישה, אך אוהבת חיים, שרוצה להמשיך לזרום עם ההתנהלות המשעממת שלה, כריאקציה לטרגדיה האיומה שחוותה. סרט חשוב, מרגש ונוגע.