שיחה בין מבקר התיאטרון הצעיר אורי שם-אור (תשע וחצי, כתה ד`) וסבו, מבקר התיאטרון הוותיק, ד"ר חיים נגיד בעקבות צפייה משותפת ב"ליצן החצר" בתיאטרון אורנה פורת.
סבא: אורי, בוא נדבר על ההצגה שראינו אתמול.
אורי: כן, זו הצגה על ליצן חצר ותיק ומזדקן, קונץ שמו, שהמלך מפטר אותו, מפני שאינו מצחיק אותו עוד. קונץ הולך לקוסם ומבקש ממנו להחזיר אותו בעזרת קסם לתפקיד הקודם, אבל הקוסם שולח אותו ללמוד לשיר, לרקוד ולהיות פנטומימאי. אחרי זמן רב ועבודה קשה הוא חוזר לממלכה והמלך מחזיר אותו לתפקיד הקודם. אהבת את ההצגה, סבא?
סבא: כן, אהבתי מאוד את ישראל גוריון. הוא שחקן נהדר, רקדן נפלא, זמר מצוין. למרות גילו הוא קליל ומלא שמחת חיים
אורי: זו הייתה הצגה של קטנים אמנם, אבל דווקא אהבתי אותה. ראשית, היא לימדה לקח, שנית הבידור היה מעניין, וגם אהבתי מאוד שכל פעם לומד הגיבור משהו חדש בדרך אחרת.
סבא: מה הוא לומד?
אורי: הוא לומד ריקוד, שירה, דרמה (פנטומימה) ולא להיות עצלן.
סבא: הלקח נראה לך מעניין?
אורי: מעניין ונכון.
סבא: מה הלקח?
אורי: יש שניים. זה לא רק קטע של במה. שלהיות שחקן - זה לא דבר שבא ממילת קסם. אלא יותר מזה, שכל דבר בחיים לא בא ממילת קסם, אלא מעבודה וממאמץ.
סבא: ולדעתך, חשוב שיהיה לקח בהצגה?
אורי: לדעתי כן, כי הצגה בלי לקח אין בה הרבה משמעות. זה לא משנה אם היא רק מצחיקה או מרגשת בסוף, אלא שצריך ללמוד ממנה משהו.
סבא: בלי הצגה לא היית לומד לקח כזה?
אורי: את הלקח הזה אפשר ללמוד גם מהחיים
סבא: אז בשביל מה צריך תיאטרון?
אורי: בשביל לא ללמוד את זה בדרך הקשה, אלא בדרך הקלה.
סבא: אבל אל תגיד לי, שבאת להצגה בשביל הלקח?
אורי: כן ולא. באתי להצגה כדי לראות את השחקנים, כדי שיצחיקו אותי ולחוות את מה שקוראים בהצגה קסם התיאטרון. מאוד אהבתי שבדרכים פשוטות עשו דברים קסומים. זהו קסם התיאטרון.
סבא: כששמעת על ההצגה, דמיינת לך אותה, יותר יפה או פחות יפה?
אורי: פחות יפה. דמיינתי שזו סתם הצגה של צחוקים, אבל מהר מאוד הבנתי שזה הרבה יותר ממה שחשבתי.
סבא: איך הייתה המוזיקה? לדעתי היא הייתה לא רעה, אבל לא ממש מלהיבה
אורי: לדעתי זה תלוי בטעם של כל אחד, לכן לא אגיד את דעתי.
סבא: ואיך היו התפאורה והתלבושות?
אורי: הן היו מעניינות וצבעוניות.
סבא: ואיך היו השחקנים? לדעתי, ישראל גוריון שר נהדר ורקד בקלילות.
אורי: הוא היה מלהיב והוא לא הגזים בשום פרט. והשחקן גיל צרנוביץ, הצליח להחליף הרבה דמויות.
סבא: האמנת לו כשהוא הופיע כקוסם, למשל? כך חשבת שצריכים להיראות קסמים?
אורי: יש הרבה אפשרויות, ואולי הם יכלו להשתמש בדרכים יותר פשוטות כדי לעשות אפקטים יותר מעניינים, אבל אני נותן להם את יכולת הבחירה.
סבא: היו לדעתך רגעים משעממים בהצגה? כי לדעתי היו רגעים כאלה, כאשר הרגשתי שהם מדקלמים בלי סוף.
אורי: אבל אני נכנסתי לתוך הסיפור והרגעים המשעממים, כמו שאתה קורא להם, לא היו רבים. אבל בוא נצא שנייה מהקטע של ההצגה. לא קצת עדיף לפעמים לשנות את הכללים?
סבא: הרגשת שהם כאילו יותר מדי צמודים לכללים? האמת היא שגם אני הרגשתי כך. כאילו כתבו את ההצגה ...
אורי: על פי ספר.
סבא: וזה נכון. כי הבנתי שההצגה צמחה מתוך הרעיון, שישראל גוריון יערוך מפגש עם תלמידים, שבו יסביר להם מה הוא תיאטרון. בהמשך פיתחו את הרעיון ועשו הצגה שממחישה את הדברים בדרך חווייתית.
אורי: זה מעניין איך שההצגה נוצרה, אבל לדעתי היא יותר מדי צמודה לכללים. היא לא נותנת לתלמידים לפתוח דברים חדשים, להרחיב, להפתיע. זה בדיוק כמו להיות מדען אבל לא לגלות תגלית חדשה או להיות צייר ולא להמציא סגנון חדש. אולי ההצגה הייתה יכולה להיות יותר משמעותית אם הייתה קצת חורגת מהכללים.
סבא: מה הייתה המחשבה האחרונה שלך על ההצגה, אחרי שהיא נגמרה?
אורי: בסוף ההצגה, הליצן חוזר לארמון והוא מבקש מהמלך משהו לאכול. בדיוק אותה בקשה הייתה לו בהתחלת ההצגה, כשהמלך גירש אותו. חשבתי שהוא כל הזמן משתנה, אבל נשאר אותו דבר.
סבא: ואני, שהתפעלתי מישראל גוריון, שחגג באותה הצגה את יום ההולדת המי יודע כמה שלו, חשבתי שאולי הוא מזדקן, אבל הוא נשאר צעיר וקליל. וגם זה קסם התיאטרון.
"ליצן החצר" בתיאטרון אורנה פורת. משתתפים: ישראל גוריון וגיל צרנוביץ. מאת: יאקי מחרז. בימוי: ישראל גוריון. מוזיקה: קרן פלס. תלבושות: לילי בן נחשון. תנועה: מירה רובינשטיין. מסכות ואביזרים: עינת סנדרוביץ. תאורה: מישה צ`רנייבסקי ואינה מלקין סולומון.לפרטים נוספים
15/11/2006
:תאריך יצירה
|