מי שזוכר את רפי פרסקי מהקליפים של "כמה פעמים ספרת עד עשר", "פעם בשבוע" ו-"הייתי יכול להיות" יתקשה להאמין למראה החדש של הזמר. ביום חמישי האחרון במועדון הקמלוט בתל-אביב הגיע תורי להיות מופתעת. ציפיתי לשיער ארוך או קצר אבל בשום אופן לא לגבר מקריח בשנות ה-40 לחייו...
כן, כן, רפי השתנה. מה שיפה בו זה שברגע שהוא מתחיל לשיר מייד נופלות החומות. הקול שלו נשאר כשהיה. תוך דקות הוא מכניס את הקהל לאווירה שמחזירה אותו (ואותנו) לימים שבהם רקדנו סביב הנר שדלקה בו להבה...
פרסקי פותח את המופע ברצף של שירים לא מוכרים בהשוואה ללהיטים הגדולים שלו. הוא לוקח ת`זמן. הלהיטים כבר יבואו, וגם הקהל שנסחף אחרי הקול המעושן שלו, שמזכיר מחוזות נשכחים. הוא נמצא על הבמה עם עוד שתי גיטרות ומתופף. כולם רק מקשטים את הקול שלו, שלאט לאט ממס את הקרח בינו ובין הקהל.
במופע החדש, "ד"ר מרטין", הוא משלב שירים משלושת האלבומים שלו, ומזה שבדרך. לשירים עדיין אין שם מסחרי ולכן פרסקי בוחר לקרוא להם לפי מילות הפתיחה. כך יש את "הלכתי על המדרכה", "ירדתי מהאוטו", "הדשא של השכן" – ובסופו של דבר יצאנו עם ההרגשה שאנחנו מכירים די טוב את סדר היום שלו. ואני חייבת לציין שזה די נחמד.
בשנים האחרונות (כמעט עשור שלם) היה רפי פרסקי רחוק מעיני התקשורת. למרות שהוא כל הזמן ניגן, זה היה יותר בשביל ה- FUN מאשר כמקצוע. הייתה לו פיצוציה, היה לו פאב, הוא היה קצת נגר (מישהו אמר רפול...?) ועשה הכל כדי להתרחק מהברנז`ה. הוא אכן הצליח, לפחות עד עכשיו. מ-99` הוא משחק אותה קשה להשגה בכל מה שנוגע ליצירה - היה לו איזה משחק מקדים עם עמיר לב, היה לו "רומן" עם מיכה שטרית. אולי המופע החדש הוא יריית הפתיחה של משהו חדש. אולי גם לא. אצלו אף פעם אי אפשר לדעת.
דיבור הוא לא הצד החזק של פרסקי. בתור מי שהתחיל כטכנאי סאונד, שעיקר העבודה שלו מאחורי הקלעים, משהו בו עדיין נשאר שם בצל. יש בו חלק שלא רוצה להיחשף, וחלק שאחר מאד רוצה לשתף ולספר, להיות חלק, אבל לא להיטמע. נראה שהוא לא מורגל במחוות קיצוניות מדי של הקהל.
האווירה האינטימית במועדון התל-אביבי אפשרה לו בכל זאת להיפתח קצת. הוא הבטיח אלבום מתישהו בעתיד, התנצל על זה שאין עדיין מילים לשירים, ובעיקר השאיר טעם של עוד ושאלות כמו - איפה היית כל השנים?
מיכל בן-דוד
14/03/2004
:תאריך יצירה
|