לרגל צאת סרטה החדש של דינה צבי-ריקליס היא מספרת על תהליכי העבודה ועל בעיות הליהוק שיצרה ההפקה רבת המשתתפות (למשל: גילה אלמגור כזמרת ומירי מסיקה כשחקנית) וגם על החיים עם קולנוען נוסף בבית – בעלה הבמאי והמפיק ערן ריקליס, שפגשה על הסט של "גבעת חלפון".
קשר משפחתי סימביוטי
"אני מקווה שגם גברים יאהבו את הסרט, על כל פנים זו הייתה הכוונה", אומרת בספק חשש, ספק התנצלות, דינה צבי-ריקליס, במאית "שלוש אימהות". והיא יודעת על מה היא מדברת. בקריירה הארוכה והמגוונת שלה (אמנם רק שני סרטי עלילה באורך מלא, אבל בסך הכול פרויקטים רבים, דרמות לטלוויזיה, סרטים דוקומנטריים וכו`), אפשר להגדירה בעיקר כ"קולן של הנשים".
לא שהיא לא טיפלה במין השני אבל משקלם הסגולי מתבטל לעומת הדמויות הנשיות המפותחות ברבים מהפרויקטים שלה. כמה דוגמאות: "לבנה יקירתי", "דשאים סגולים", "שבעה", "המכשפה מרח` מלצ`ט". אבל הדברים באים לידי ביטוי במיוחד ב"שלוש אימהות", סרטה החדש המטפל בשלישיית בנות מרגע צאתן יחדיו לאוויר העולם, באלכסנדריה של שנות ה-40 (כשהן מתכבדות בשמות פרחים שהעניקו להן הוריהן, פלורה, רוז ויסמין), ועד מצבן עתה, כנשים-אחיות עריריות מבוגרות שחיות יחדיו.
הסרט המורכב והנפתולי, המשוטט בין תקופות חייהן, פורש וסוקר את סיפוריהן המקבילים והמשותפים, את הקריירות והעיסוקים בהן בחרו, את המערכות הרומנטיות והמשפחתיות שלהן, ואת הקונפליקטים השונים, חלקם סוערים ודרמטיים, להם נדרשו להתמודד לאורך חייהן. בסופו של דבר, הקשר המשפחתי הסימביוטי ביניהן גובר על כל המהמורות.
"לא טיפלתי בהגירה פיזית אלה בהגירה נפשית"
- עד כמה אימצת אלמנטים ביוגרפיים אמיתיים לסיפור הפיקטיבי?
"זה התחיל מסיפור קצר שכתבתי, משהו על זיכרון שהתבקשנו לבצע בסדנת כתיבה של חיים באר. כתבתי על דודות שלי שמרכלות, מגלות סודות. דברים שחוויתי, אבל עם השנים גם החוויה נעשית מאוד סובייקטיבית. לאט לאט רקמתי את הסיפור (בעזרת התסריטאית עלמה גניהר). שלוש הנשים האלה אמנם דומות לאמא שלי ולדודות שלי, אבל הן גם דומות וגם שונות. בכתיבת התסריט, לאט לאט כל דמות צברה כוח בעצמה. באמנות החוכמה היא לא להעתיק את המציאות, אלא לעבד אותה. הדמויות משכו לכיוון שלהן, וגם הסיפור היה צריך לתפוס פוקוס מסוים. כשאני מסתכלת על זה היום, אני לא רואה סרט על החיים שלי. זה התחיל מהיסודות, אך הבניין עצמו אוטונומי לגמרי. אין פה הכרזות אישיות וגילויי לב אישיים כאלה ואחרים".
- כלומר, את לא חווית ילדות כזאת?
"קודם כל אני בכלל מעיראק, לא ממצרים. העברתי לשם את כל הסיפור כי הדרמה דרשה את זה. הסיפור על אישה שנוסעת לעשות השתלת כליה במצרים, זה דבר שקרה באמת אצל דודה שלי, ואחת מיסודות
הדרמה היה שהאדם חוזר למקום שבו הוא נולד. האמת היא שכל משפחות האצולה האלה שהגיעו ממצרים או מעיראק, עברו דברים דומים. משפחות מאוד אמידות, בעלות דיגניטי וכבוד, ופה ישר שינו להם את השם ודפוסי החיים. לא רציתי לטפל במסכנות הזאת. לא טיפלתי בהגירה פיזית אלא בהגירה נפשית".
- יש בסרט הזה איזשהו געגוע למקום אחר לזמן אחר.
"זה נכון. לריח של הפירות, לריח של המיילדות ולכל מה שהיה פעם. למרות ששלוש הבנות שלי כן ניסו להיות ישראליות. הן מדברות עברית וחיות את החוויה מקומית, אבל הן משמרות את התא המשפחתי שלהן, וחיות בהרמון שלהן, בעולם מוסרי משלהן, עם חוקים משלו. את זה הן כן שימרו".
- הסרט משדר גם איזושהי תוגה, עצבות.
"לא התכוונתי לזה. חשבתי שזה יהיה עצב מתוק שכזה. הרי יש כל מיני סוגי עצב. אבל נוסטלגיה זה דבר מעורר, והגעגוע שלי הוא באמת עצוב. אולי בתוצאה הסופית זה ניכר, אבל לא ממש התכוונתי לזה. רציתי שיהיו קטעים יותר קלילים, והיו, אבל נשארו מחוץ לסרט. בסוף, המשקל הוא כנראה על הכאב".
" יש מעט שחקניות בטווח הגילאים של 70 מינוס "
אחד הפרמטרים היותר מסובכים בעשיית הסרט הזה הוא ליהוקו. מדובר בהרכבת שלושה דורות של בני משפחה אחת. את הורי הבנות, אליהו וראשל חכים, שהיו מקורבים למשפחת המלוכה המצרית (ראשל אף הייתה מיילדת המשפחה) מגלמים יורם חטב ונטלי עטיה. לנעלי הנשים הצעירות נכנסו מירי מסיקה (רוז), המגלמת זמרת בארים ואף סיפקה חמישה שירים לפסקול, ריימונד אמסלם (פלורה), בתפקיד מיילדת, כמו אמה, המתקשה ללדת, ודנה זילברשטיין (יסמין), האחות שיולדת תאומים, רוצה להעניק אחד מהם לאחותה העקרה, ועקב כך פורץ קונפליקט גדול.
בתור האחיות המבוגרות מופיעות גילה אלמגור (רוז), טרייסי אברמוביץ` (יסמין) ורבקה רז (פלורה). את בתה של רוז, רוחה, מגלמת טלי שרון. היא עובדת כצלמת וידאו שמתעדת זיכרונות משפחתיים, כדי שניתן יהיה להעבירם לדורות הבאים. בזו אחר זו מתייצבות מולה רוז, יסמין ופלורה, לגולל את סיפוריהן ולמסור את וידוייהן האישיים. כך גם נסגר לרוחה המעגל המשפחתי. לתפקידי הגברים החולפים בחיי הנשים נכנסו יחזקאל לזרוב, יורם טולדנו, עמוס תמם, בני אבני ושמיל בן ארי.
- איך התמודדת עם משימת הליהוק המורכבת?
"על הנייר זה נראה נורא פשוט, אבל כשהתחלתי בפעולת הליהוק עם רותי ארגוב, פתאום הבנו את גודל המעמסה. נחנקנו, כי זו מדינה קטנה, אין בה שפע של שחקניות, במיוחד עם השחקניות המבוגרות. בטווח הגילאים של 70 מינוס, יש מספר מאוד מצומצם של שחקנים ועוד פחות של שחקניות. התחלנו עם רוז, שגם צריכה להיות זמרת. גילה הייתה ראשונה כי היא יפה, היא פרפורמרית, היא צינית, היא דיווה, ויש בה גם את המרירות של דיווה לשעבר. למרות שהיא מופיעה המון ומאוד מוכרת ומתויקת, וחששתי מזה, מאוד שמחתי שהיא שיחקה בסרט. לדעתי היא עושה תפקיד יפה, עדין, אחר ממה שהיא עושה תמיד. ובשבילה לשיר זה היה אתגר מדהים. ואז חיפשנו את רוז הצעירה. האמת, עשינו אודישנים לכל השחקניות טווח הגילאים הזה בארץ, ואפילו אמרתי, שלא תהייה זמרת. זה היה פחות חושב בשבילי".
"מירי התאימה לדמות הזאת, האנוכית, הבוגדנית"
- הדמות הייתה כתובה כזמרת, עוד לפני שנבחרה מירי מסיקה?
"כן. היה כתוב בפירוש בתסריט, המועדון של רוז 1960, שרה בצרפתית, וכן הלאה בעברית ובעברית. ותוך כדי הליהוק הוזמנתי על ידי חברתי הטובה רותי בר לראות את `שלמה המלך ושלמי הסנדלר`, וראיתי שם את מירי. והיא זמרת מדהימה, אבל לא שיחקה אף פעם מול מצלמה. עשיתי לה אודישנים ומאוד חששתי כי זה תפקיד דרמטי. ידעתי שאת השירים היא תבצע נפלא, אבל בכל הקשור לקטעי המשחק, הרגשתי שאני לוקחת פה ריסק. לאחר סיבוב נוסף אצל כל הבנות האחרות חזרתי אליה, ואמרתי שרק היא יכולה לעשות את התפקיד, והיא סיפקה את הסחורה ביג טיים".
- ובכל זאת, זה לא ליהוק קצת בעייתי לקחת זמרת סופר-מצליחה וללהק אותה לתפקיד של זמרת בסרט?
-
"כשהכרתי את מירי, לא ידעתי בכלל שיש לה תקליט רב-מכר. לא ידעתי מי היא בכלל. אני חייבת להודות שלא שמעתי עליה. ואז התברר שיש לה קהל מעריצים, ואני אחת שלא שומעת את סוג המוזיקה שלה. האמת, לא הייתה לי בעיה עם זה, כי מירי היא לא רק זמרת. היא פרפורמרית, והיא התאימה לדמות הזאת, האנוכית, הבוגדנית. המודל הארטיסטי שלה הוא כזה. היא שטנית, היא כל מה שרוז הייתה. זה כאילו שהכרתי אותה וכתבתי את התפקיד למידותיה, והיא התלבשה עליו בול. גיליתי שלא מעט רפליקות שהטלנו עליה לומר בסרט, היא אומרת גם בחיים. היא כזאת".
- ומה באשר ליתר?
"אחר כך מצאנו את רבקה רז, שהיא בעצם הזמרת בה"א הידיעה. היא זו שעשתה את `גברתי הנאווה` ו`בוסתן ספרדי`. ופתאום אני מציעה לה תפקיד של מיילדת, והיא יודעת שגילה אלמגור, שהיא לא זמרת, מתפקדת בסרט כזמרת ואף שרה. היה לה מאוד קשה עם זה, אבל היא הייתה מוכנה להרפתקה, מה גם שזה היה לה סרט ראשון. היא הגיעה מניו יורק, במיוחד בשביל זה. היא הרבה שנים שם, לאחר שנסעה לשם בסוף שנות ה-60. אני חייבת לומר שהיא עמדה בזה בכבוד. אחר כך מצאתי את ריימונד, ואז נשארה יסמין המבוגרת. לא מצאתי אף אחת שתהיה דומה לה, ועוד בגיל הזה, וגם עם הדרת כבוד. ואז ראיתי את טרייסי, שהיה לה מבטא רומני, בדרך כלל. כשבחרתי בה היא פשוט עבדה על המבטא שלה והצליחה. וככה לאט לאט הרכבנו פאזל שהיה מאוד מסובך, אבל אני מאוד גאה בו".
- ומה לגבי טלי שרון?
"היא הייתה אצלי פעמיים, והיה משהו בעיניים שלה שנורא ריגש אותי. היה בה משהו צופן סוד בפנים, כמו שיש לרוחה, ורק בחדר העריכה גיליתי שגם לה יש שומה כזאת, כמו למירי וכמו לגילה. והיא גם נורא דומה ליחזקאל (לזרוב), ששיחק את אבא שלה. אבל מה שהכי אהבתי אצלה זו יכולת ההקשבה, כשבו בזמן מתחוללת דרמה על פניה. היא בעצם המאזין, גם הצופה וגם הקטליזטור של הסרט, ואני חושבת שיש בה את האיכויות האלה. היא יכולה לא לעשות כלום, ולהעביר משהו".
"מירי התאימה לדמות הזאת, האנוכית, הבוגדנית"
צבי-ריקליס שמרה אמנם על רצף עשייה מעורר הערכה, אבל בכל הקשור לסרטים עלילתיים באורך מלא, באמתחתה כאמור רק שניים: "סיפור שמתחיל בהלוויה של נחש" (92`) ו"שלוש אימהות". על מיעוט הפיצ`רים ברזומה שלה, ופער הזמנים הגדול שבין השניים, היא אומרת: "סרט עלילתי באורך מלא מצריך תעצומות נפש שאני לא בטוחה שאני יכולה לעמוד בזה יותר מדי פעמים. זה כל כך גדול וחזק, יחד עם מעמסה רגשית ומעמסה הכספית. לא הייתי אומרת שהעשר שנים פלוס מאז הסרט הקודם היו מבחירה, אבל בוא נגיד שאני צריכה בין סרט לסרט איזה זמן לנשום"
"לא אצל כולם זה אותו הדבר. זה עניין של אנרגיות ויכולת לספוג את כל הדבר הזה מכל הכיוונים, עם העצב והשמחה הכרוכים בזה. אני מאמינה שלכל אחד יש את המטען שלו ושאם עשית דבר אחד טוב בקריירה שלך, זה כבר בסדר. אין מה למהר. אם הייתי מקבלת תקציבים, כנראה שהייתי עושה, אבל עבדתי על שני פרויקטים שנדחו, שזה גם בסדר. מכל כישלון אתה גם לומד, וכנראה שהתסריטים שהגשתי לא היו צריכים להיעשות".
- גם הסרטים שעשית, שייכים לסוג וסגנון איכותי-אמנותי, אם אפשר להגדיר זאת. את לא מנסה להתכתב עם הקהל במישור מסחרי (אם כי "שלוש אימהות" פתח יפה ורשם כעשרת אלפים צופים בסוף השבוע האחרון, הראשון להקרנתו)
"אני לא מכירה את העניין הזה. כשאתה כותב תסריט ועושה סרט, אתה לא חושב עבור מי זה מיועד. אני לא מאמינה שמישהו עובד ככה, אבל אולי אני תמימה. אני חושבת שכשעושים סרט, אתה עושה את הכי טוב שאתה יכול, ואחר כך אם הוא עובד לצופים או לא, זה נעלם גדול שאף פעם לא יודעים. זה לא שאני לא רוצה שיראו את הסרטים שלי, אבל אין שום דרך, גם אם הייתי רוצה, לתכנן את זה מראש. אין לי את המתכון. נו רספי פור דה סופ".
פגישה על הסט של "גבעת חלפון"
צבי-ריקליס היא כידוע רעייתו של הבמאי בדרך כלל ערן ריקליס ("הכלה סורית", "גמר גביע", "צות וולקן" ועוד), שחתום על "שלוש אימהות" כאחד משני המפיקים. צבי-ריקליס מודה שלא קל לשני קולנוענים לחלוק קורת גג אחת. "זה לא קל. אני חושבת שאני וערן, כל אחד לפי סוג ההתמודדות עם רגשות, חווים גם את היצירה של השני", היא אומרת. "במפחי הנפש זה מאוד קשה, ועברנו כמה כאלה. כשסרט לא הולך, והוא משקיע בו הכול, אז קשה בבית. נאלצים לחיות זה את חיי זו ולהפך, לטוב ולרע. כמפיק הוא דווקא מעולה, עשה עבודה נהדרת. זו הפעם הראשונה שהוא מפיק לי, ולכן הפעם זה היה אפילו יותר צמוד. בדרך כלל אני נורא משתדלת לעשות הפרדה, שהבית והעבודה לא יתערבבו זה בזה. תמיד השתדלנו לא לעשות את הדברים סימולטנית. הפעם הוא הפיק לי וזה לא היה קל אמוציונלית. אני מקווה שעוד כמה חודשים נסתכל על זה כעל חוויה, אבל בזמן אמת זה קשה. היה הרבה מתח".
דינה וערן נפגשו על הסט של "גבעת חלפון", של אבי דיין. "סרט מיתולוגי לא סתם", משחזרת צבי-ריקליס בנוסטלגיה צובטת לב. "הייתי מנהלת תסריט, אז קראו לזה נערת תסריט, והייתי אז נערה באמת, וערן היה עוזר במאי ראשון. לעבוד בסרט כזה ולהכיר בו זה את זו, לכבוד הוא לנו. אז לא ידענו שזו תהייה כזו הצלחה. התפוצצנו מצחוק על הסט. אף אחד לא עמד על יד המצלמה. כשהפעילו את המצלמה, הצלם יענקל`ה קלח התרחק מהמצלמה כי הוא רעד מצחוק, ואז מישהו היה אומר לו גמרנו, והוא היה חוזר לכבות את המצלמה. אני לא זוכרת אם הסרט נעשה ישר שלאגר, או שזה היה תהליך, וזה קרה לו במרוצת השנים. זה פתאום הפך להיות מיתולוגי. דברים כאלה צריך לחקור, איך זה בדיוק קורה".
21/11/2006
:תאריך יצירה
|