מחול - קולם של הנטושים

"גיבורים בעל כורחם", ההפקה החדשה, האקטואלית והפסימית של התיאטרון העירוני חיפה עוסקת בעורף הנטוש בימי המלחמה האחרונה. לילך-שירה גביש פגשה את היוצרים.

"לפרוק תסכולים וכעס"

כנראה שזמן קצר אחרי הפסקת האש האחרונה בצפון, החליט עודד פלדמן, המנהל האומנותי והכללי הנכנס של תיאטרון חיפה, שממש, אבל ממש הגיע הזמן לחזור לימים היפים של תיאטרון חיפה, בהם היה תיאטרון חי, בועט ועוצמתי. העילה הייתה מספקת, ומלחמת לבנון השנייה שלא פסחה על העיר ועל שלל תושביה, סיפקה לא מעט חומרים לייצור תגובה תיאטרונית הולמת בזמן הקצר יחסית.

ההצגה, הבנויה מאנסמבל של שבעה שחקנים צעירים ומוכשרים, עשויה קטעים קטעים, חלקם ריאליסטיים וחלקם בדיוניים, שנשאבו מהמציאות המלחמתית ומטלטלים את רגשותיו של הצופה בסאטירה נשכנית. על הבמה נמצא גם הרכב קברטי בכיכובה של אפרת גוש, השרה שירים של מחמוד דרוויש, יהודה עמיחי, חנוך לוין ואחרים, בעיבודים מצוינים של הקלידנית רוני רשף.

בעקבות כתבות, מכרים, חברים ושמועות, נאספו חומרים מקריית שמונה, נהרייה, מעלות, צפת וחיפה כמובן, שנערכו על ידי סיני פתר, במאי ההצגה. "אחרי הפסקת האש, עודד פנה אלי לעשות פרויקט על המלחמה", הוא מספר על תחילתו של תהליך העבודה, "זה קלע בדיוק לצורך שלי לפרוק תסכולים וכעס מזמן המלחמה. יחד עם שתי הכותבות, עדי שגב ועדי עוז, יצרנו מערכת על גלגלים והיינו מעין גוף נוסע ומתחקר, אליו צירפנו את השחקנים. בהתחלה לא ידענו מה תהיה השפה התיאטרונית, רק שירים וקטעים והחלטה לעסוק בעורף ולא בחזית. יחד הפכנו את החומרים לדרמה".

מונולוג של עובד הרכבת מהעיתון

ההצגה מתחילה בסיור קטיושות בפאתי התיאטרון הממוקם בואדי סאליב בחיפה, שבית המשפט הסמוך לו ספג פגיעה ישירה בזמן המלחמה. "הסיור נולד מסיור קטיושות אמיתי", מספרת הכותבת עדי שגב (במאית ומעבדת "ערבים רוקדים" ו"מרוסנות") על ההחלטה לכתוב את הסצנה, "בשבתות שאחרי המלחמה הגיעו לחיפה אוטובוסים עם מטיילים מכל הארץ, שיחד עם מדריך עברו דרך כל הבתים, הרחובות והאתרים שנפגעו. הצטרפנו לסיור כזה והיה מאוד משונה וגרוטסקי, היו כאלה שהגיעו מתל אביב שרצו לחוות מתוך תחושה של החמצה, אחרים שחוו את החוויה במלחמה, רצו לחזור לזירה ולפרופורציות, היו סבים שהביאו את הנכדים".

בתום הסיור הקהל נכנס לאולם להמשך המופע על הבמה. "הסיפורים זרמו בקלות, העדים האמיתיים רצו לחלוק", משתף פתר, "בצפת הגענו לבית וכל המשפחה חיכתה בחצר כדי לספר לנו מה הם חוו. הכל נעשה במהירות לפני שהמלחמה תשכח". בין הדמויות ניתן למצוא את העובד שנפגע במוסך הרכבת במונולוג שכמעט ולא שוכתב ולמעשה נלקח מהעיתון, קטע שונה ממרבית הקטעים בהצגה. עדי עוז, הכותבת השנייה: "אחרי הסיורים בצפון חזרנו הביתה, וכל אחת מאתנו בנפרד התרכזה בסיפורים שריגשו אותה או דיברו אליה, שאבה מהם השראה וכתבה עליהם קטע תיאטרוני".

ננטשו על ידי המערכת

בתחילת ההצגה הבמה מעוצבת כסלון ישראלי עם ספה וטלוויזיה, אך במהרה הופכת לחלל מופגז ומפורק מרובה במזוודות, שניתן לדמות כל אחת מהן לכלי המכיל סיפור ישראלי מורכב אחר. סצנה אחת מספרת את סיפורם של בני זוג רוסי- פלסטיני. הבעל, שחי ללא אישור שהיה בישראל, מפחד ללכת לחדר מיון לאחר הפגזה, מחשש שיפרידו אותו מאשתו ומילדיו. סיטואציה נוספת מציגה גבר הלום קרב, שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, אחוז אמוק, מתקשר להודיע לצה"ל על נפילת בנו בשבי, מאחר והילד לא התקשר הביתה. דיאלוג אחר מציג חוסר אונים של סבתא רוסיה, שאינה דוברת עברית, אל מול נכדתה המורדת שמסרבת לתרגם לה מהן ההוראות שנמסרות לתושבים במערכת הכריזה השכונתית. בהמשך אפשר לפגוש זוג ישראלי בזמן מריבה לילית באוטו, אמא דאגנית שמטפלת בכפייתיות בבנה בבית חולים, ולקראת הסוף מסופר סיפורה של אישה מעברו השני של הגבול, מלבנון, שאיבדה את ילדה בהפגזות.

אחת הדמויות המרגשות היא של בייגלה, כלב זקן שננטש, שכתבה עדי שגב: "יש כאן אמירה על קשישים, מוגבלים וחסרי יכולת שננטשו במהלך המלחמה. אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לקחת את זה אחד על אחד, לא יכולתי לשאת את זה ולכן הפכתי אותו לכלב".

גם עוז מספרת על חוויותיה: "התחושה העיקרית היא נטישה. אנשים שהמערכת נטשה אותם, שנשארו לגמרי לבד מול כוחות גדולים וחזקים שטלטלו אותם ופגעו בחייהם עמוקות. פגשתי אנשים חזקים, שכל המלחמה תרמו ועשו ועזרו, שרדו בעצמם ועזרו לסביבה לשרוד, ורגע אחרי המלחמה פרצו בבכי ברגע ששמעו את צמד המילים `מס רכוש`, עד כדי כך המדינה נטשה והשפילה אותם".

בין הקטעים הקשים נשזרו גם קטעים קלילים, חלקם בדיוניים, אך המציאות עולה על כל דמיון. כך הגיעו השירים לבמה: "הסתובבנו בסמטאות ואדי ניסנאס ליד מערכת עיתון אל-איתיחאד שנהרסה גם היא במלחמה", מספר פתר, "ראינו קיר הרוס, שהיו עליו שירים של מחמוד דרוויש ויהודה עמיחי, זה היה מצמרר והחלטנו להעביר את הדיאלוג הזה לבמה". ועוז מוסיפה: "את השיר של חנוך לוין `את ואני והמלחמה הבאה` היה ברור שמכניסים להצגה משלב מאוד מוקדם, כי תמיד תהיה בקנה עוד מלחמה".

מועדי הצגות