מחול - פותח קופה: חו"ל. כאן, ממש ממול

אירועי "ישרא-דרמה" ו"חשיפה בינלאומית" הנערכים השבוע מעידים כי ראוי וצודק להשקיע יותר בייצוא תיאטרון ישראלי לחו"ל, וכך להביא לעולם את בשורת התיאטרון הישראלי, ולזכות בערך מוסף תרבותי-תדמיתי למדינה נזקקת.

מחפשים ריגושים

בואו נחמיא לעצמנו: לתיאטרון הישראלי יש שם טוב בעולם. עשרות מחזות והצגות משלנו מוצגים ומועלות באופן קבוע כמעט במקומות שונים בעולם - אם בהפקה מקומית, כשהמחזה מתורגם לשפת המקום, אם בהפקות המקור, שלנו, שמוצגות בליווי כתוביות ו/או תרגום סימולטני באזניות.

נוסף לרמתן הטכנית הגבוהה של הצגות ישראליות, אפשר להבין את מנהלי התיאטרונים והפסטיבלים, מנהלים אמנותיים, במאים ומעצבים בעולם. הדרמה העולמית, שמחפשת ריגושים וגירויים, שיסעירו ויטלטלו את היוצרים ואת הצופים, מוצאת בישראל למודת המלחמות, המאבקים והעימותים, כר יצירה מסקרן ומרתק. המרדף אחרי דרמה עם קונפליקטים - לאומיים, פוליטיים, חברתיים, אישיים, קיומיים ואף דתיים - מאפשר לתיאטרון ולמחזאות הישראלים לפרוח.

ויעידו שני אירועים חשובים שמתרחשים השבוע בארץ, בחסות משרדי החוץ והתרבות: "ישרא-דרמה" זרקור על מחזאות ישראלית, בו (30 בנובמבר עד 3 בדצמבר) ייחשפו 35 נציגים ממדינות דוברות צרפתית לכעשרים מחזות מקוריים מקומיים; ו"חשיפה בינלאומית" (מה-3 עד ה-6 בדצמבר) שבו ייחזו כמאה מעצבי דעת קהל זרים מכ-30 מדינות במבחר הצגות של תיאטרונים שונים, גדולים כקטנים.

שני האירועים מתקיימים בשלישית. אך בעוד "ישרא-דרמה" הוא המצאה מקורית, "חשיפה בינלאומית" הוא, למרות מעמדו העצמאי, ספיח והמשך למסגרת דומה בה נחשפים - זו השנה ה-12 ברציפות - מופעי מחול בפני קניינים זרים (מה-7 עד ה-10 בדצמבר, במרכז סוזן דלל).

שני גלים

תיאטרון ישראלי יצא לחו"ל מאז ומתמיד. בכלל, התיאטרון הישראלי הגיע מחו"ל. הבימה ביקר בארצישראל, ואף הופיע במצרים. בשנותיה הראשונות של המדינה, כשלחו"ל היו מפליגים באוניות ותמיד על חשבון החופשה השנתית, "האהל" נסע לצרפת עם מולייר (!) והקאמרי הופיע בפסטיבל שרה ברנרד בפריז. גם בשנים הבאות טופטפו הצגות ישראליות (הפקות שונות בבימוי יוסף מילוא) לבמות אירופיות, אולם לא הפכו למבול.

המפנה הגדול והשנים המכוננות שהציבו את ישראל לראשונה על במת המחזאות העולמית, הגיעו בראשית ה-80, כששיתוף הפעולה המונומנטלי בין המחזאי יהושע סובול לבמאי גדליה בסר, בהפקת התיאטרון העירוני חיפה, כבש את העולם, עם "`נפש יהודי", "גטו" ו"פלשתינאית". הצגות חשובות אלה הופיעו על במות הפסטיבלים החשובים בעולם - אדינבורו, ברלין, שיקגו, לונדון וניו יורק, וקרעו צוהר ראשון למחזאות ישראלית מקורית, עזת-ביטוי, מאתגרת ומרתקת.

הגל החשוב השני, שנמשך למעשה עד היום, התחולל-התרחש בראשית שנות ה-90, עם הולדת תיאטרון גשר. שפתו האמנותית הייחודית של מנהלו האמנותי ייבגני אריה נחשפה לעולם, בשורה של הצגות מבריקות, חלקן עם מאפיינים יהודיים בולטים. ההתחלה הייתה עם "`רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", ובהמשך התווספו "אדם בן כלב", "כפר", "עיר", "משפט דרייפוס", "שושה", ו"העבד". אגב, הישגי הייצוא של גשר מרשימים במיוחד, לנוכח העובדה שעשר מתוך 30 ההצגות שהפיק ב-15 שנות פעילותו, הוזמנו לחו"ל.

באותן שנים התוודע העולם לראשונה גם לאנסמבל עתים, קבוצת התיאטרון של רנה ירושלמי. תחילה עם גרסתה ל"המלט" (1989) ולאחר מכן עם מחקריה הקולוסאליים את התנ"ך ("ויאמר ויילך") ואת המיתולוגיה היוונית ("מיתוס"). וגם ליפעת היצירה החנוך לווינית, התוודע העולם בעיקר באמצעות "אשכבה" מהפקות הדגל של התיאטרון הקאמרי של תל-אביב, הצגה שידעה כמניין נסיעות לחו"ל, ועודה מציגה ומבוקשת בכל העולם (מאיסטנבול ועד בייג`ין). אגב, גם "משחקים בחצר האחורית" (בבימוי עודד קוטלר) ידעה ביקושים נאים בראשית ה-90.

היזם הממולח

כמו לכל הצלחה, גם להיכרות של העולם עם התיאטרון הישראלי, אבות רבים. אולם אין חולק על תפקידו ומקומו של נועם סמל, המנכ"ל הנוכחי של התיאטרון הקאמרי, ב"פלישות" הישראליות לבמות העולם. הוא היה מנכ"ל חיפה בראשית ה-80 (עם עמרי ניצן כמנהל אמנותי); הוא כיהן כקונסול תרבות של ישראל בניו יורק בשנים שבהן גשר ואנסמבל עתים הופיעו לראשונה בבירת התרבות האמריקאית והעולמית, והוא גם האיש שמאחורי פס הייצוא המשגשג הנוכחי של הקאמרי (שוב, עם ניצן כמנהל אמנותי) שכולל את "אשכבה" (עדיין, כאמור), "המלט", "צחוק של עכברוש" ו"פלונטר". ולא נתפלא אם תצטרף אליהם, בעתיד הקרוב ביותר, גם "בדנהיים 1939".

סמל הוא יזם ממולח, פוליטיקאי מיומן, אשף יחסי ציבור ויחסים בינלאומיים, מקדם מכירות ואיש שיווק מצטיין. יותר ממאה מסעות לחו"ל רשומים על שמו עד כה ועדיין היד נטויה. לזכות פועלו ייאמר שהכמות הולידה איכות, וגם אם אינו בוחל (כמעט) בשום הזמנה, פסטיבל ומדינה, גם ממקומות נידחים (יחסית), ערי שדה ופסטיבלים לא נחשבים, פעילותו מצטברת למסה קריטית. וגם אם מפתה להאשים אותו בנהנתנות או בנטייה להתחככות עם פוליטיקאים ומנהיגים, שועי עולם ובעלי ממון, בשורה התחתונה הוא מספק את הסחורה, ובגדול. אגב, גם בתפקידו כיו"ר המכון למחזאות ישראלית על שם חנוך לוין, שמשכנו בבית הקאמרי בתל-אביב, הוא מושך אש, ולמרות שסמל פיקח והגון מספיק כדי לשתף בפעולות המכון תיאטרונים אחרים, ההרגשה היא שתיאטרונו זוכה לעדיפות.

ראש בראש: הקאמרי וגשר

אם יש תחרות בעסק הזה, של ייצוא תיאטרון ישראלי לחו"ל, היא מתנהלת כרגע בעיקר בין הקאמרי לגשר. התיאטרונים האחרים, כולל אנסמבל עתים או המרכז לתיאטרון עכו (`ארבייט מאכט פריי מטויטלנד אירופה") שיחסית לגודלם ולהיקף פעילותם, יוצאים להציג בחו"ל לא מעט - לא במשחק הזה.

להבימה היו בשנים האחרונות גיחות ספורות בלבד ("קדיש לנעמי", "יומנה של אנה פרנק" וגם "שבוע"), ובשנה הקרובה עתידות "מלחמה" (לארס נורן) ו"קופסה שחורה" (עמוס עוז) לצאת לאירופה (המסעות לארה"ב של מחזות-הזמר "בוסתן ספרדי", "מרי לו" ו"הלהקה" - שבוטל השבוע - לא נחשבים, כי הם מאורגנים בידי יזמים ישראלים להצגה מוצגים בפני קהל יורדים ולא בפני צופי תיאטרון מקומיים). האחרים נשארים בבית, אם מסיבות רפרטואריות, אם מהיעדר אנרגיות, למרות ש"האופסימיסט" של חיפה (בכיכוב מוחמד בכרי) לא מפסיק לנסוע מאז 1983.

גשר, לצורך קיטוב התחרות, הוא תיאטרון רפרטוארי במובן הקלאסי-נאיבי. ממשיך המודל הרוסי-מוסקבאי, שלסוג התיאטרון שלו ולחוויה התיאטרלית שהוא מספק יש קהל טוב ואיכותי בכל מקום בעולם.

הרפרטואר הבינלאומי של הקאמרי, הוא לטעמי, יותר מודע לעצמו, יותר ציני וכדאיניקי. הוא מקיים את המושג "הצגות פסטיבליות", גם אם מנהליו ויוצריו לא התכוונו לכך.

הצגות פסטיבליות

הצגה פסטיבלית היא כינוי של גנאי מהול בקנאה להפקה שהקהל שלה בארץ מועט, וכדאיות העלאתה היא רק במימוש פוטנציאל הייצוא שלה. אמנם אי אפשר להמר מראש, והשיקול הבסיסי של כל הפקה הוא הצלחה מקומית, בארץ, מול קהל המנויים, אך עדיין ניתן לזהות "הצגות פסטיבליות" משלב מוקדם של ריצתן. כמעט תמיד הן תהיינה הפקות מורכבות (או מבוססות על יצירה ספרותית), שונות מהבחינה האמנותית ואחרות בשפתן הבימתית.

מצד אחד, "פלונטר" עם תמונות מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, "צחוק של עכברוש" אופרה מקורית שעוסקת בשואה מזווית מאוד אישית וגם "בדנהיים" (שמועלית מראש ל-10 הצגות בלבד) יצירה מוזיקלית (יפהפייה!) מאוירת כתיאטרון תנועה חסר מילים שאליו ניתן להצמיד קריינות בכל שפה. ומצד שני, עיבודים יוצאי דופן של יצירות קלאסיות, כמו "המלט" של עמרי ניצן, וכמו ההצגות של רנה ירושלמי, שהאוריינטציה המוצהרת שלה בינלאומית וקבוצת ההתייחסות שלה היא פיטר ברוק, אריאן מנושקין, פינה באוש ודומיהם. ירושלמי היא ליגה משלה, ונראה שגם עיבודה החדש-ישן ל"חלום ליל קיץ" השקספירי, יעשה את הדרך מנחמני לנתב"ג.

וזאת בעצם המטרה. לא נזלזל בשליחות הציבורית והתיאטרונית, אפילו הציונית, של מנהלים כמו נועם סמל ועמרי ניצן, ייבגני אריה ואורי לוי (גשר), אילן רונן (הבימה) ועמיתיהם, להביא לעולם את בשורת התיאטרון הישראלי, ולזכות אגב כך, בערך מוסף תרבותי-תדמיתי למדינה נזקקת.

אבל המטרה האמיתית היא אמנותית-הישגית. להיות שם, בליגת-העל של התיאטרון והמחזאות. כמו ספורטאי שנושא עיניו לאולימפיאדה או לאליפות העולם, כל תיאטרון שואף לזכות בהכרה בינלאומית. ההתמודדות בשדות זרים מספקת קונטקסט ופרופורציות. ואם גשר חוזר מחו"ל עם חותמת של "אחד מחמשת התיאטרונים החשובים בעולם", זה כמו זכייה במדליה אולימפית, שלא לדבר על ההשפעה שיש להצלחה כזאת על הקהל בארץ ועל הממסד התרבותי-פוליטי המקומי.

"ככל שאתה נוסע יותר, אתה נוסע עוד יותר"

יח"צנות וקשרים לבד, לא יסללו דרכם של מחזה או הצגה ישראלית לחו"ל. קשרים יכולים לעזור, היכרות ומוניטין עשויים לסייע. אבל מה שבאמת קובע הוא התוצר המוגמר והערך המוסף. מצד אחד, הייחוד והגאוניות בבימוי ובעיצוב, ומצד שני, החשוב לא פחות, הניצוץ והאמירה שבטקסט ובמחזה.

60 שנה אחרי המלחמה למחזות יהודיים (בשביס זינגר, ש"י עגנון) יש ביקוש. מחזות שמחברים את הישראלי עם יהדותו (יורם קניוק, דויד גרוסמן, יהושע סובול, קצת הספרי), מחזות קיומיים סמי-פילוסופיים (חנוך לוין, יוסף בר יוסף) וכמובן מחזאות קונפליקט חברתית, פוליטית ("גורודיש", "המורדים", "פלונטר") או דתית ("שיינדלה", "פליישר" או "מקווה"). כמו כן גדולים סיכוייה של פרשנות חדשנית, עכשווית ומאתגרת לקלאסיקה בינלאומית מכל סוג - מהתנ"ך והמיתולוגיה, דרך שקספיר ומולייר, ועד איבסן, צ`כוב וברכט.

בין היוצאים לחו"ל רווחת אימרה: ככל שאתה נוסע יותר, אתה נוסע עוד יותר. ובלבד שזה יהיה על חשבון הפריץ ותמיד על חשבון המזמין. ובארץ, בנוסף לכבוד ולקידום המכירות, ראוי וצודק להגדיל, באופן ניכר ומשמעותי אפילו, את משקלו היחסי של פרמטר הייצוא והשיווק התיאטרוני לחו"ל, בטבלת הקריטריונים של משרד התרבות לתמיכת המדינה בתיאטרון הישראלי. תיאטרון שמביא כבוד לישראל ומפיץ בשורה אמנותית ישראלית בעולם, ראוי לתמיכה כספית מוגדלת, שתעודד אותו לשמר הישגים אלו.