אורי:
הגענו ל"דיאלוג בחשיכה" שבוע לפני חנוכה. לא באנו חושך לגרש. באנו לגרש את האור. אבל רק לשעה ורבע. וזה היה מרגש.

סבא:
התחברנו למשפחה, שחגגה יום הולדת לשניים מבניה הבוגרים, והזמינה עוד כמה מחבריהם. גם בשבילי זו הייתה חוויה מרגשת ומעוררת השראה. פתאום מצאנו את עצמנו בתוך חור שחור, שיש בתוכו דברים מוחשיים ובני אדם ודלתות שנפתחות לכל מיני חורים שחורים חדשים, טבענו בבוץ, התנדנדנו בתוך סירה, הרחנו צמחים בגינה, שמענו קולות ציפורים, מיששנו פירות וירקות בשוק, וסיימנו בבר, שם קנינו שתייה קלה. חוויה שהורכבה מכל התחושות, רק לא מראייה.

אורי:
כי החשיכה מחדדת את חושיך האחרים, חוש הטעם, חוש הריח, ובעיקר, המישוש והשמיעה.

סבא:
אתה היית הילד היחיד בחבורה. המדריכה לא הייתה עיוורת מלידה, אבל סבלה מפגם המקשה עליה ראייה באור מלא אך מאפשר לה, לדבריה, לקרוא ספרים בחשיכה. כמובן, שבאפלה המוחלטת גם היא לא ראתה, אבל היא מייד למדה לזהות חלק מאתנו במהירות ובדייקנות. אותך, למשל זיהתה תיכף ומייד. אתה ממש לא פחדת.

אורי:
האמת, בשנייה הראשונה שנכנסתי לחדר פחדתי, אבל אחר כך אמרתי לעצמי שאני פשוט אמור לטייל בחדר, שהוא די קטן, ולא לפתוח את הדלתות, לזהות את הקול של המדריכה, ובעיקר לעשות את מה שצריך לעשות.

סבא:
אותך לא היה קשה לזהות, כי אתה דיברת כל הזמן, והיית יותר חד וזריז בחשיכה לא רק בחשיבה אלא גם בתנועה. כמעט תמיד הגעת לפני כולם, גם לפני המדריכה, אל הדלת המקשרת בין חדר לחדר. הרגשת בחושך יותר טוב מאשר באור?

אורי:
הרגשתי את זה בתור חוויה, ובדרך כלל כשיש חוויה אני מנסה כמה שיותר לשתף בה ולהרגיש אותה.

סבא:
ולא הייתה לך הרגשה שהחשיכה היא מעין מסכה שמסתירה את הגיל שלך, ולכן עושה אותך לחבר שווה בקבוצה, למרות שכולם מבוגרים?

אורי:
אם לא שמת לב, אמרתי פעמיים לפחות שאני בן תשע, ודווקא הרגשתי יותר טוב שהמבוגרים יידעו מי אני. זה נותן הרגשת ביטחון שיודעים מי אתה. בטח הרבה אנשים מרגישים ככה.

סבא:
האם ניסית להזדהות עם עיוור מלידה, ולהרגיש אולי את הייאוש שמרגיש מי שלעולם לא יוכל לצאת מהחשיכה הזאת?

אורי:
ניסיתי לתת לעצמי הרגשה של כייף: ידעתי שאני לא אראה את האור במשך שעה ורבע ואפגוש מקומות מעניינים ואז שוב אצא לאור. האמת היא שזה היה כזה כייף שבקושי הרגשתי שהיינו שם.

סבא:
אז הרגשת שהזמן עבר מהר?

אורי:
כן. כך הרגשתי.

סבא:
ואני כמעט לא הייתי מודע לזמן. אולי יש לנו תחושת זמן אחרת באור ותחושת זמן אחרת בחושך. או ליתר דיוק, בחושך אין כמעט תחושת זמן. אל תשכח שהזמן מתחיל עם בריאת העולם, והבריאה מתחילה עם האור. בראשית הזמן אמר אלוקים יהי אור. ברגע שאין כאילו חלל, כי הכול שחור, גם אין זמן.

אורי:
לדעתי תמצא את התשובה הנכונה לא בספר התנ"ך אלא בספרי המדע. השעון הכימי שבגוף שלנו, שקובע מתי לישון ומתי להתעורר, חלק ממנו פועל על אור וחושך. ברגע שיש הרבה חושך, השעון הכימי שבגוף שלנו מתבלגן ומעביר את הזמן מהר יותר כדי לאפס את עצמו לשעה תשע בערב, למשל, או לשעה אחרת שבה אתה הולך לישון.

סבא:
מה הדבר הכי חשוב שלדעתך מפסידים העיוורים?

אורי:
היופי של העולם. הצבעים, הצורות.

סבא:
מה מרוויחים מי שלא יכולים לראות?

אורי:
הם מסתכלים בעולם בצורה שונה. גם אני מרגיש את זה. לפעמים אתה לא רוצה לראות מישהו מפני שהוא נראה מפחיד. אם אתה לא רואה אותו, אתה יכול לדמיין אותו כאיש נחמד.

סבא:
בקיצור, עיוורים כאילו חיים בתוך חלום. משלימים את מה שהם לא רואים בעזרת הדמיון, כמו שאנחנו רואים בחלומות. אז אולי לא כדאי לגרש את החושך?

אורי:
אינני יכול להגיד שאנשים שזוכים לראות את העולם מפסידים מזה.

סבא:
ואולי הדמיון בורא לעיוורים משהו יותר יפה?

אורי:
אולי. הרבה פעמים אחרי שאני רואה משהו, אני מדמיין אותו לעצמי יפה יותר, אבל זו הרגשה אחרת לראות דברים ממש ולא את מה שדמיינת מול עיניך. נכון, אתה יכול להפליג על כנפי הדמיון אך לפעמים, לא כמו במשפט הידוע, המציאות יותר מעניינת מהדמיון. מה יותר מדהים משדה של פרגים, כלניות, עצים, פרפרים?