הסרט "ידיעה היא ההתחלה" מתעד את הקמת תזמורת "דיוואן מזרח-מערב" על ידי דניאל ברנבוים ואדוארד סעיד. יוסי שיפמן היה בהקרנה החגיגית השבוע בסינמטק תל-אביב שלאחריה ענה ברנבוים על שאלות הקהל. על סרט שצריך להיות משודר בכל ארצות המזרח התיכון.
יש להעמיק בקשר בין מזרח למערב
המנצח דניאל ברנבוים ניסה להביא להבנה ולהיכרות בין צעירים ממצרים, סוריה , ירדן, ישראל, פלסטין, סעודיה וממדינות האזור האחרות, באמצעות הקמת תזמורת אחת- "דיוואן מזרח-מערב". תשאלו מהי חבורה של ארבעים חמישים צעירים המבינה שזהו גורלנו, לחיות כאן יחד וצריך לעשות למען ההכרה ההדדית, לעומת מאות המיליונים המונהגים על ידי ראשי מדינה ואמצעי תקשורת ומוזנים בשנאה, בתיעוב ובזלזול הדדיים? זה אמנם לא הרבה, פחות מטיפה בים, אבל זה משהו.
הקמת תזמורת היא פרי רוחם של המוזיקאי הישראלי דניאל ברנבוים ושל הוגה הדעות הפלסטיני אדוארד סעיד. הסרט "ידיעה היא ההתחלה" ( Knowledge is the Beginning) הוא מסמך מרתק של הבמאי הגרמני פול סמאצ`ני, העוקב אחרי רעיון הקמת התזמורת החל משנת 1999 ועד ליישומו בקונצרט של התזמורת ברמאללה לפני כשנה.
הסרט הוקרן בסינמטק תל-אביב לפני אולם מלא ואחריו ענה דניאל ברנבוים לשאלות הקהל על הסרט וגם האיר מספר הארות ותובנות שעוד נשוב אליהן. שמו של הסרט נלקח משם אסופת שירים של המשורר יוהן וולפגנג פון גתה, שנכתבה בהשראת שירה מן המזרח התיכון. שירה שבעקבותיה הסיק המשורר הגרמני שהקשר בין אנשי המזרח והמערב הוא עמוק ולמעשה מדובר בקרבה גדולה שצריך להעמיק בה. ההכרה הזאת חלחלה עמוק לתפיסתו של אדוארד סעיד, המובאת בכתביו ובהרצאות שנשא על הבמות החשובות של העולם כולו. הסרט מספר גם על הקשר המיוחד והעמוק שהיה בין ברנבוים לבין סעיד שהלך לעולמו לפני שלוש שנים.
מוזיקאים מארצות יריבות
כדרכנו אנו מתרגשים יותר מסיפורו של פרט, מאשר מהכללות, ילד קטן שנקרע מעל משפחתו בגלל הפגזה, או אסון טבע זוכה לתשומת לבו של צלם או כתב טלוויזיה ובעקבותיו שלנו הצופים יותר מצילומיהם של עשרות בתים הרוסים או של מאות ואלפי קרבנות. את התפיסה הזאת מייצג גם הסרט. הרעיון שצעירים בודדים מארצות יריבות ייפגשו ויעשו יחד מוזיקה מתורגם לכמה גיבורים קטנים, ילד ממצרים, ילד מירדן, ילדה מפלסטין וילדה מישראל, ומקבל ממד אישי המשקף את התקוות ואת החרדות של כולנו.
מרגע שהתכנסו חברי הדיוואן לראשונה, הרביצו בהם ברנבוים וסעיד לצד המוזיקה גם את ההכרה ההומנית בזכויותיו של האחר. כאמור מדובר בכמה עשרות בודדות של אנשים וזה לא הרבה. אבל הסרט יכול וחייב להגיע לרבים. האויב הוא ככלות הכל בן אדם שחי ומתלבט בבעיות דומות מאוד כמו ילד מוזיקאי מירדן המנגן מגיל צעיר ומתוודה שכל שידע על ישראל הוא שהיא האויב.
ההיסוסים, החרדות וההצלחה המשותפת כולם משתקפים בסרט. הצלחתה של תזמורת תלויה בשיתוף הפעולה של נגניה. הסרט מתעד את החזרות הראשונות בגרמניה, את ההליכה המשותפת של יהודים וערבים לאתר מחנה ההשמדה בבוכנוואלד, הופעות מרגשות של התזמורת בגרמניה, באוסטריה בשוויץ, ולבסוף את הקונצרט ההיסטורי ברמאללה.
הצופים מלווים את הנגנים הצעירים מרגע שנודע להם על התכנית לנגן בעיר הפלסטינית ועד לקונצרט, על כל המורכבות הלוגיסטית הכרוכה בכך. הישראלים מגיעים מאירופה דרך נתב"ג, אזרחי מדינות ערב מגיעים לעמאן ומשם מוסעים באוטובוסים דרך המחסומים. לחלקם ניתנים דרכונים דיפלומטים של ספרד, כדי שיעברו ברכב דיפלומטי את המחסומים. כל זאת עד לרגע הגדול שבו מבוצעת הסימפוניה מס` 5 של בטהובן לפני אולם מלא בפלסטינים ובישראלים ואורחים ברמאללה.
הסרט המרגש עוקב במקביל אחרי בית הספר למוזיקה הפועל ברמאללה ואחרי התזמורת שהוקמה במקום במשך כשמונה חודשים על ידי צעירם שרוצים לנגן. במהלך הסרט מתועד גם טקס חלוקת פרס וולף לברנבוים בכנסת, דבריו עם קבלת הפרס וגינוים המיידי ויש לומר גם המגוחך והמיותר של לימור ליבנת שהייתה אז שרת החינוך ויו"ר הנהלת הפרס.
"מה, ערבי מנגן בטהובן?"
דניאל ברנבוים הגיע להקרנה בסינמטק בתל-אביב ביום ראשון בערב מייד לאחר שהופיע ברסיטל ברמאללה. בשיחה עמו הוא האיר את תהליכי העבודה ואת המשמעויות הנלוות. "מה שעשינו הוא מעט מאוד" הוא מראה את המרחק הזעיר שבין האגודל והאצבע, "זה כלום". יחד עם זאת הוא סיפר על תמיהות מובנות של ישראלים כמו "מה, ערבי מנגן בטהובן?" או "יש להם תזמורות במצרים, בעירק ובירדן?" על כל המשמעויות הגלויות והנלוות, והזלזול שטמון בעצם השאלה. "איך שואלים שאלה כזאת בארץ שבה מוזיקאי מהודו (זובין המטה) הוא האיש החשוב ביותר בעולם המוזיקה שלה כבר יותר מארבעים שנה?" הוא תוהה בפליאה.
הוא מספר שהמוזיקאים נבחרים לתזמורת לא רק בשל איכויותיהם אלה גם בשל העניין שהם מגלים להיפתח לחבורה של נציגים מארצות אחרות. לשאלה למה היה הקונצרט הראשון ברמאללה, משיב ברנבוים שכל מקום אחר היה מייצר בעיות להמשך, קונצרט בדמשק, בקהיר, בעמאן או בתל-אביב היה מתייג את התזמורת ומונע קונצרטים עתידיים. למען האמת איש לא רצה את הקונצרט הזה וזו אולי אחת הסיבות הגדולות להצלחתו. התזמורת כבר קנתה לעצמה מעריצים גדולים בעולם כולו ואחת ההופעות המרגשות ברבאט שבמרוקו גם היא מתועדת בסרט. המטרה הא כמובן להגיע לבירה או לעיר גדולה בכל אחת מן הארצות שמייצגות על-ידי נגנים. בינתיים תמשיך התזמורת להופיע ברמאללה וגם במרכזי המוזיקה בעולם, בקיץ הקרוב תשהה בזלצבורג לקונצרטים, לסדנות מוזיקה ולכיתות אמן.
ברנבוים שאיבד את חברו הקרוב, אדוארד סעיד ממשיך לבדו לשאת בעול המוזיקלי החברתי וההומני של התזמורת ושל הפסיפס האנושי הגדל בה. אנחנו בינתיים חייבים לראות את הסרט הזה ומן הסינמטק הסרט צריך להגיע לערוצי הטלוויזיה שלנו ושל שכנותינו.
27/12/2006
:תאריך יצירה
|