לרגל הקרנתו בארץ (החל מיום חמישי הקרוב) של "לה פמיליה", סרטו של דניאל בורמן, הגיע הבמאי היהודי-ארגנטיני לארץ. בשיחה איתו הוא מדבר על האלמנט היהודי בסרטיו ועל הסרט שהוא מתעתד לביים בארץ.
חמישה סרטים בגיל 33
לפני 11 שנים, ב-1995, נמנה דניאל בורמן עם עשרה סטודנטים לקולנוע בארגנטינה, שיצרו יחד סרט בשם "סיפורים קצרים", שנחשב לאבן דרך בקולנוע הארגנטיני. היצירה הזו ציינה את ייסודו של גל חדש של יוצרי קולנוע ארגנטינים צעירים, שנטלו את המושכות לידיים והחלו להוציא את הקולנוע של ארצם מקפאונו. מאז, הבמאי הארגנטיני-יהודי רק הלך והשתדרג. היום בורמן בסך הכול בן 33, אבל בפילמוגרפיה שלו רשומים כבר חמישה סרטים באורך מלא.
סרטו האחרון, "לה פמילייה", שנשלח מטעם ארגנטינה להיות מועמדה במוקדמות האוסקר, הביא אותו לכאן. במרכז הסרט אריאל פרלמן (דניאל הנדלר), עורך דין צעיר בבואנוס איירס. הוא בן של עורך דין ותיק, המגן בעיקר על אנשי פשע ועולם תחתון. הבן לעומתו בחר להרצות בפקולטה למשפטים ולא לעסוק בעריכת דין בפועל. לאחר שנים נעתרת לחיזוריו סנדרה (חולייטה דיאז) ונישאת לו. לשניים נולד בן וחייו מקבלים תפנית. אבל כשאביו פונה אליו בבקשת עזרה אישית , השאלה היא האם ימשיך פרלמן ג`וניור לחיות את חייו בצל פרלמן סיניור, או שיפנה לדרכו העצמאית.
קונפליקטים בתוך המשפחה
- הרעיון שבבסיס הסרט, שאב ובנו עובדים באותו מקצוע, קשור באיזשהו אופן לך ולמשפחתך?
"זה בכלל לא עניין משפחתי אישי שלי. הרעיון של הסרט בכללו הוא ההתפתחות שעובר אדם מהרגע שהוא ילד ועד שהוא הופך לאב. היחסים בין אבות לבנים. וכאשר אדם הופך לאב, איך הדבר משפיע עליו ועל היחסים שלו עם אביו. הרעיון ששניהם עוסקים באותו מקצוע מאוד חשוב, כי הוא מראה שיש להם בסיס מאוד דומה, אבל זה גם מבליט את ההבדלים ביניהם. זה שהם באותה עבודה גורם לכך שיש ביניהם נקודת מפגש, אבל כל אחד מהם הולך ממנה לכיוון אחר".
- הסרט מתפתח באיטיות ולמעשה אין בו דרמות אמיתיות.
"`לה פמיליה` בנוי מהרבה מאוד אירועים קטנים שאינם דרמטיים, בעצם כמו בחיים האמיתיים, וכל האירועים הקטנים האלה נקבצים בסוף לאירוע אחד גדול, שהוא האירוע הדרמטי. רציתי להראות את הקונפליקט בתוך המשפחה בדרך מאוד עדינה ופשוטה, אבל זה לא אומר שאין כאן דרמה".
- למה היה חשוב לך להראות שלאב יש סוד, שהבן חושף רק לקראת סוף הסרט?
"מדובר בדברים שידועים למעשה כמעט לכל העולם, אבל לא כל כך אלמנטריים לאבות, או לאבות חדשים, והדבר בונה את הקונפליקט בין האב והבן".
- נראה שבין הבן ואשתו אין תקשורת כל כך טובה במערכת היחסים ביניהם.
"בדרך כלל מציגים משפחות בסרטים בשני אופנים: או ככאלה שיש בהן המון קונפליקטים, או כגוף מאוד אידיאלי, שבו ריצ`רד גיר רוקד במטבח סלסה עם אשתו. אלה אינם דברים אמיתיים. רציתי להראות שמערכת יחסים משפחתית זה דבר שנבנה לאט, ויש בו הרבה גורמים. בשנים הראשונות שאחרי לידת הילד הראשון בעיקר, הרבה נשים מרגישות לכודות בתוך המשפחה, ובגלל זה סנדרה יוצאת לטיול בלי בעלה, מה שממחיש את הדרך שבה היא מנסה למצוא את העצמאות שלה. בדרך כלל גברים בוחרים להיות אבות, ואילו על נשים זה יותר נכפה".
גם ארגטיני וגם יהודי
האלמנט היהודי בולט מאוד בסרטיו של בורמן. גיבורי "לה פמילייה", פרלמן הבן והאב, הם יהודים. ב"החיבוק האחרון" (2003), שזכה בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל ברלין, וזיכה את שחקנו הקבוע של בורמן, דניאל הנדלר, בפרס השחקן, אביו של גיבור הסרט, אריאל, שאביו עזב את אמו כשנולד ועקר לישראל כדי להשתתף במלחמת יום כפור. אריאל נקרע בין זהותו היהודית-פולנית לבין זו הארגנטינית, ובמקביל מתעניין בישראל, שם נמצאים עקבותיו האבודים של אביו. ב-2000 ביים בורמן את "מחכים למשיח", שגיבורו הוא בחור יהודי הנקלע לסביבה עוינת. כמו כן הוא יצר סרט דוקומנטרי על הקהילה היהודית-פולנית בארגנטינה, בשם "שבעה ימים יחד".
- אתה לא אובססיבי מדי למוצאך היהודי ולביטויו בסרטיך?
"אני לא יודע, אני לא בטוח. העניין היהודי זה משהו שטבוע בי, לא משהו כפוי אלא דבר שבא בצורה מאוד טבעית. זה פשוט חלק ממני. מעניין האם אוכל אי-פעם לעשות סרט מבלי שהעניין היהודי יעלה בו באיזושהי צורה. אני רואה את עצמי גם כבמאי, גם כארגנטיני וגם כיהודי, וזה מכלול של תכונות שמרכיבות אותי. מבחינתי זה כל כך נורמלי להיות יהודי, שאני לא יודע מה זה להיות אחרת".
- איך מקבלים הארגנטינים את סרטיך ה"יהודיים"?
"בהתחלה זה היה קצת מוזר לאנשים, אבל אחרי כמה סרטים הם כבר יודעים למה לצפות, שבסרט שלי יהיה לפחות יהודי אחד".
מתמודד על מוקדמות האוסקר
- "לה פמיליה" מייצג את ארגנטינה במוקדמות אוסקר הסרט הזר. יש לך ציפיות בעניין?
"אני שמח וגאה בכך שמדינתי בחרה בי ובסרטי לייצג אותה באוסקר. אשקר אם אומר שאני לא מקווה לזכות, אבל זה לא משהו שאני לא ישן בגללו בלילה. אני יודע שכניסה לחמשת המועמדים הסופיים לפרס, זה משהו שעשוי לשנות לי את החיים, אבל אין לי יותר מדי שליטה על מה שקורה. גם `החיבוק האבוד` נשלח על ידי ארגנטינה לאוסקר. אני יכול להבטיח שאמשיך לנסות...".
- התעשייה בארגנטינה פרטית או נתמכת על ידי המדינה?
"את רוב התעשייה מסבסדת הממשלה. יש כמה גורמים פרטיים שמממנים סרטים, אבל רובם נתמכים על ידי הממשלה".
- בסרטיך שבהם צפיתי אין בכלל סצנות סקס. יש לך משהו נגד עירום וסקס בסרטים?
"בנושאים שאני נוגע בהם לא בהכרח צריך להציג סקס על המסך. אני יודע שבארץ לסקס יש מקום בולט בסרטים שלכם".
- יש בארגנטינה איזושהי צנזורה?
"לא. חופש היצירה מוחלט. אני לא חושב שיש איזושהי מדינה שבה יש חופש יצירתי כמו בארגנטינה".
"כל סרט ישראלי שראיתי- אהבתי"
בקרוב מתעתד בורמן לביים כאן לראשונה סרט, "גן עדן למהגרים", קופרודוקציה ישראלית-ארגנטינית ראשונה. "הציעה לי אותו חברת ההפקה הישראלית `מטרו`", הוא מספר. "קיבלתי לידי את התסריט (שכתב הסופר הארגנטיני מרסלו בירמכר, וגרסה נוספת אסטבן גודפריד, על פי רעיון של הבמאי חורחה גורביץ`) ומאוד אהבתי אותו. זה סיפור על משפחה מארגנטינה שעשתה עלייה לארץ, על רקע המשבר הכלכלי בארגנטינה, ומציג איך כל דמות לוקחת למקום אחר את ההתפתחות ואת ההשלמה עם השינוי. מעניין אותי להראות איך בן אדם באמצע החיים, אב המשפחה, בן 40, עוזב הכול ומתחיל מחדש. הוא יסופר אמנם מנקודת מבט קומית, אבל בלי להמעיט מרצינות הנושא. איך אדם יכול לאבד הכול, להיכנס לסיטואציות חדשות ולהתחיל מאפס".
- זה סוג של סגירת מעגל, לבמאי שעוסק בנושאים יהודיים לביים סרט במדינת היהודים?
"לא חשבתי על זה. זו התבוננות מעניינת".
- יצא לך לראות סרטים שנעשו כאן בשנים האחרונות, מה דעתך עליהם?
"למזלי, כל סרט ישראלי שראיתי – אהבתי. למשל, `ללכת על המים` ו`תחיה ותהייה`. אהבתי גם את סרטו האחרון של עמוס גיתאי. כשאני בנסיעות או בפסטיבלים יוצא לי לראות סרטים שלכם".
- בארגנטינה ובשאר מדינות דרום אמריקה, קיימת תעשייה מפותחת מאוד של טלנובלות. איך היא חיה בשלום עם תעשיית הקולנוע האיכותי?
"זו ארץ יצירתית, מביאים שם לידי ביטוי את כול צורות היצירה".
- אתה רואה את עצמך עושה טלנובלה?
"אני לא פוסל את זה, אבל זה לא הכיוון שלי. אולי אם אני אצטרך פעם כסף...".
27/12/2006
:תאריך יצירה
|