מחול - סיכום חגיגות השבעים לפילהרמונית

חגיגות השבעים של הפילהרמונית עמדו מזה זמן במרכזה של ההתעניינות הציבורית - מערכת משומנת היטב של פרסום בישראל ובחו"ל, מכירת זכויות שידור לרשתות תקשורת בינלאומיות, זימון עיתונאים ומבקרי מוזיקה מחו"ל, כל אלה עשו את שלהם. הקונצרטים משכו קהל, זכו לכיסוי תקשורתי מרשים, כולל ידיעות בעמודי חדשות של היומונים וכתבות במהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה, וכעיקר מילאו את קופת התזמורת, בין היתר מכיוון שהסולנים והמנצחים שהוזמנו להשתתף בחגיגות ויתרו מראש על שכרם, בעוד הקהל התבקש לשלם מחיר מלא.

במהלך השבועיים צצו ועלו שני נושאים שנמצאים במרכזו של דיון ציבורי מתמשך ונוגעים ישירות לעבודתה השוטפת של התזמורת גם בימים שאינם ימי הולדת: האחד - עתידו של "היכל התרבות" ביתה של התזמורת בלב תל-אביב והשני - יחסה של התזמורת ביום חגה אל המוזיקה הנכתבת בישראל. עניין משני נוסף הוא התייחסותה של התזמורת לעברה כאל הערת שוליים היסטורית.

כל גרגור נשמע בכל פינה באולם

לעניין היכל התרבות והאקוסטיקה שלו, המצריכה טיפול מחדש. במהלך השבועיים ישבתי במקומות שונים באולם, בכלל זה בשורות מרוחקות מרחק רב מן הבמה (באולם להזכירנו ארבעים שורות ויותר מאלפיים ושבע מאות מקומות), ולא היה צליל שברח, נאלם או נעלם. להיפך, איכות העברת הצליל בחלל הגדול קיבלה את איכויותיה במיוחד בשני הרסיטלים לפסנתר, זה של קיסין וזה של ברנבוים, שעוד ידובר בהם בהמשך, כל עיטוש, שיעול, גרגור גרוני, נפילת חפץ מקרית, בכל פינה באולם נשמעו היטב מקצה האולם עד קצהו. הכל הדהד להפליא ורק נמרצותם של האמנים בעשייה האמנותית אצל המקלדת מנעו מהם להגיב.

פעם אחת סימן דניאל ברנבוים לקהל שלא חייבים להשתעל במלוא הגרון אפשר לשים ממחטה לפני הפה בזמן השיעול ולצמצם את הדהודו האקוסטי חובק האולם. אבל האקוסטיקה נצחה. זלזול בבניין הוותיק הפגינו גם מי שארגנו את חללה של האכסדרה מחדש לצורך קבלות הפנים היומיות. בעוד האכסדרה עברה מתיחת פנים ונראתה בשבועיים האחרונים כטרקלין של מלון מפואר, הרי שהמרפסת, חלקה של האכסדרה הפונה לרחוב (לא סתם רחוב אלא רחוב הוברמן, הנקרא על שמו של מייסד התזמורת) הגלוי לעין כל, נראה כמחסן שאליו נזרקו הרהיטים ה"רגילים", אלו שישובו לתפקד מן ה-1 בינואר 2007, עד ליום חורבן ההיכל או עד שתתקבל החלטה שפויה שלא להרוס את הכל אלא להסתפק בתיקונים קלים ולשמר את הנכס התרבותי.

בלי ייצוג כחול לבן

הערה שנייה וחשובה יותר הוא עניין היחס של התזמורת אל היצירה המקומית. אותה תזמורת שידעה להזמין ביום פתיחתו של היכל התרבות לפני חמישים שנה, יצירה ממלחין צעיר אז, נעם שריף, נמנעה הפעם לא רק מהזמנת יצירה לחגיגות השבעים, אלא גם מהשמעה חוזרת של אחת או שתיים מעשרות היצירות הרבות שנכתבו לתזמורת במשך שבעים שנותיה.

גופים כמו התיאטרון הקאמרי, להקת המחול בת שבע, הלהקה הקיבוצית ועוד רבים שנמנים עם מייצגי אמנות ישראל בעולם, לא יעלו על דעתם שלא להתייחס ליצירה המקומית באירוע יום הולדת. זה ככל העניין בדמם.

רבים הכינויים שמלווים את התזמורת הבכירה בישראל בבואה לקבל את היחס המגיע לה במסדרונות השלטון, בבקשות להקצבות, ובמערכות הכיבודים למיניהן וביניהם - "ספינת הדגל של התרבות", "שגרירת התרבות מס` 1 . אולם יחסה ליצירה המקורית כמוהו כאמירה מובלעת - ש"אנחנו היהודים יודעים מצטיינים בנגינת המוזיקה של הגויים!" זה מה יש! זה מה שנותר! עצם האמירה הזאת, יאה למי שלאורך ההיסטוריה יצאו נגד היצירה היהודית והיכולת של היהודים ליצור יצירה משמעותית. האם זה המסר של התזמורת מכאן, מתל-אביב?!

בימים שיושבים כאן נציגי תקשורת זרה מה נאה יותר מחשיפה של יצירה ישראלית. האם תזמורת במעמד דומה במדינות אירופה ובארצות הברית הייתה פוסלת מראש את תוצרתה האמנותי של ארצָה? הללו היו משמיעות יצירה מקורית בנגינות בכורה עולמיות ומעלות את יצירתן המקורית על ראש שמחתן.

היו בין עמיתיי שהגנו על החלטות התזמורת בנימוק שהמוזיקה הישראלית היא בעלת רייטינג נמוך. נימוק לא מוצלח, הקהל השבוי בא לשמוע את התזמורת ביום חגה ואת הסולנים שהיא מגייסת. אם ברנבוים למשל, נאמן להשקפות עולמו היה משמיע כאן עם התזמורת יצירה ישראלית, יצירה ערבית, עדיף פלסטינית, ויצירה של בטהובן, לא הייתה בכך תמונה שלמה יותר של עולמות הפוליטי תרבותי מאשר נגינה מעולה ככל שתהייה של הרפרטואר השגרתי?

סיבליוס נטול תכלית

לעצם הקונצרטים, נכחתי כאמור בקונצרטים תזמורתיים וברסיטלים שהתקיימו בתל-אביב, ובהערכות שתובאנה להלן ראיתי לנכון לציין נגינת חברים או קבוצות נגנים בתזמורת כי כזכור זה יום ההולדת שלהם ולא של הסולנים.

את קונצרטי תל-אביב פתח הכוכב גוסטבו דודמל, המנצח מוונצואלה, שיהיה בעוד חודש בן 25, וכבר סומן על ידי רבים כיורש אפשרי למהטה. לדודמל קרה משהו בחודשים האחרונים, הוא הרצין! רצינותו נסכה על הקונצרט שהיה בינלאומי מאוד, "סֶנסֶמַאיה" של המקסיקני סילוֶוסטרֶה רַבוּאֶלטַס, קונצ`רטו טורקי לכינור של מוצרט וסימפוניה מס` 2 של סיבליוס. דודמל שהראה לנו שובבות נעורים חייכנית בביקורים קודמים, נשמעו נראה כמי שנטל העולם על כתפיו. רצינות זו הכתיבה נגינה חיוורת דווקא ביצירה היותר צבעונית של התבנית ה"סנסמאיה".

הכנר גיל שחם הפגין מכובדות אחרת, בנגינת הקונצ`רטו מס` 5 של מוצרט, אבל השתחרר ממנה בזמן והפיק מן הסטראדיווריוס שלו, נגינה אוורירית כראוי למוצרט, הוא הוסף כהדרן את הפרק האחרון מהסונטה השנייה של באך בשלמות מרשימה. התזמורת הגיעה למלוא ביטויה בסימפוניה של סיבליוס. האזניים עברו מן החלילים המענגים של ארנהיים ואיתן, לעמימות הקלרניתות של זלקה ודיוויס, דרך הגעגוע המאופק של האבובנים ויינשטיין ואופנשטיין ומשם למעמקי קטעי הסולו בצלילי הבסונים של שלו ולדרמן. ברק בשפע סיפקו הקרנות של קוקס, סגל, בן משה ועבאדי, החצוצרות של מלצר, אורן וראמי, הטרומבונים של מורנדיני, פסטרנק ודיוויס, והטובה של הרשקו ולאלה מצטרף התיפוף המאופק של בור.

התחושה הייתה שהתזמורת כולה, בשל ימי חגה או בשל יחסה המיוחד למנצח דודמל, פורשת לפניו שטיח אדום ונותנת את מיטבה. אבל למרות כל המאמץ המושקע, נותרה בסוף הקונצרט תחושה של ביצוע יפהפה אך נטול תכלית. התכנייה מדברת על היצירה כעל הכרזת העצמאות של סיבליוס ועל אקסטאזה שלקראתה היצירה הולכת. העצמאות והאקסטאזה נשארו אתמול בין דפי התכנייה.

גרגייב העלה את הרף

יומיים אחר כך התייצב על הבמה ולרי גרגייב, בתכנית אתגרית: קונצ`רטו מס` 3 לפסנתר של רחמנינוב וסימפוניה מס` 8 של שוסטקוביץ`. לסולן יפים ברונמן צליל פסנתר יפהפה. באופן טבעי הוא מאציל על המזיקה איכויות של יופי גם כאשר הדרמה היא לכאורה המרכיב החשוב ביצירה. אבל כדי להראות את איכויותיו הרומנטיות הוא מוסיף כהדרן "לזכרה של פנינה זלצמן" שני פרקים מתוך שעשועי הקרנבל (Faschingsschwank) מווינה, מוזיקה הדורשת עידון ואיפוק, הפוכים לעוצמה הרחמנינובית. תכונות אלו הופכות את הביצוע שלו למעודן ומעוגל וכובש.

הסימפוניה מס` 8 היא מן הקשות שיצר שוסטקוביץ`. גרגייב הקפיץ את איכויות הנגינה של התזמורת גבוה מעל רף הראשוני של דודמל, כשהוא מעניק לכל קבוצת כלים יריעה רחבה והיא מנוצלת היטב בסולו של גרינברג בקרן האנגלית ועד לנגינה המרשימה של נגני הקונטרבסים והצליל המקפיץ של כלי הנקישה.

הפיק הבא במסכת החגיגות שייך ליבגני קיסין, הפסנתרן הרוסי של ביקר בישראל כבר שנים רבות. הוא הרשים אותנו כנער צעיר שהגיע לישראל כסולן עם התזמורת הקאמרית "הווירטואוזים ממוסקבה" בניצוח ספיבקוב. הפעם ניגן כסולן בירושלים וקיבל את הבמה לרשותו ברסיטל שבו ניגן יצירות של שוברט, בטהובן ברהמס ושופן. מודע לממדי כשרונו הוא היטב לעשות בהשאירו את שופן לתום הרסיטל, שם הוא ידע לשלב את כל יכולותיו הפיוטיות והטכניות ולהציגן במיטבן. בשונה מהאורחים האחרים קיסין כמעט ואינו מגיע לישראל וכדאי לפילהרמונית להביא אותו לסדרותיה גם במהלך כל השנה.

רסיטל תובעני

זובין מהטה ניצח על הקונצרט הבא בתכנית שגרתית משהו, הפתיחה ליאונורה מס` 3 שנתנה לחלילן הראשי יוסי ארנהיים להדגים איכויות סולניות למכביר ואחריו בקונצ`רטו לכינור של בטהובן כיכב מקסים ונגרוב בביצוע סוחף שהיה בו מעט חידוש, את החידוש הוא שמר להדרן שבו ניגן קדנצה מתוך קונצ`רטו של שוסטקוביץ` .

הקונצרט הבא, התובעני מכולם, הוא הרסיטל שבו ניגן דניאל ברנבוים את הספר הראשון מתוך שניים של הפסנתר המושווה של באך. כשהתווים לפניו, הוא מנגן בזו אחר זו את עשרים וארבע היצירות פרלוד ופוגה לכל אחד משנים עשר הצלילים בסולם הצלילים. ברנבוים כבר התמודד עם היצירה הזאת באולם הזה. פרשנותו לאיכות השירית של היצירות תובעת יתר ריכוז גם מקהל המאזינים. אולי קשה לבקש מיותר מאלפיים מאזינים בקונצרט בחורף ישראלי להמעיט בשיעולים ובעיטושים קולניים, אך ייתכן שהבחירה לאולם הזה ביצירה הייתה שגויה. אם זאת הוא בהחלט עמד באתגר.

על הקונצרט הבא, קונצרט יום ההולדת עצמו ב-26 בדצמבר, שבו ניגנו הכנר פנחס צוקרמן והפסנתרן דניאל ברנבוים, תחת שרביטו של מהטה, אוכל לומר רק שמסיבות השמורות עם התזמורת ועם הדוברות שלה, לא אופשר לי להיות נוכח.

כיתת האמן של ברנבוים ולופו

בקונצרט הבא, שהכינוי ההולם אותו הוא "כיתת אמן", עלה דניאל ברנבוים על דוכן המנצחים. הוא החל בנגינת קונצ`רטו מס` 3 של בטהובן עם הפסנתרן ראדו לופו. בהמשך ניגנו לופו וברנבוים יחד את קונצ`רטו לשני פסנתרים מאת מוצרט ובסיומו ניצח ברנבוים על הסימפוניה מס` 1 של ברהמס.

גם לופו שנהג לפקוד את במת היכל התרבות בעבר, מדיר את רגליו מכאן בשנים האחרונות וההפסד הוא שלנו. לופו, נוהג לשבת על כסא רגיל ולא על כסא פסנתרן, מדי פעם מתקרב ומשעין גבו על גב הכסא. הישיבה הנינוחה הזאת מקרינה מעין שלווה על הנגינה שלו, אלא שהשלווה מצויה רק בתנועותיו. לופו מפיק צליל שלם, צליל מושלם. צובע את נגינתו הסולנית בפרקי נשימה נכונים, אנחנו שם איתן קשובים לכל שבריר צליל וברנבוים מספק את איכות זהה בשליטה על התזמורת. בקונצ`רטו במי במול מג`ור לשני פסנתרים מנהלים השניים דיאלוג מושלם ביניהם ושניהם יחד או לחוד מול התזמורת, גם זהו רגע נדיר באיכותו, חכמת הויכוח של כל אחד מהם ושל שניהם יחד מקבלת ביטוי מופלא שמעמיד את הערב הזה כבר בפסגת החגיגות.

ברנבוים את לופו הכינו גם הדרן משותף, הפרק השני, האיטי מתוך הסונטה ברה מג`ור לשני פסנתרים. זהו שיאו של הערב המופלא הזה. חן, שובבות, רצינות והומור ונגינה מושלמת שבה מגרה איש את רעהו להשביח ולהיטיב את הצליל משכיחים לרגע את העובדה שהחגיגה היא של הפילהרמונית.

מה עוד אפשר לצפות מהסימפוניה הראשונה של ברהמס שבאה אחרי ההפסקה. תוך שניות ברנבוים מגלה לקהל שיש לו עדיין מלוא השק הפתעות. בשלותו המוזיקלית חושפת מן היצירה המוכרת פנינים נדירות, רגעים של פיאניסימו מירבי, בנגינת הפיציקאטו של המיתרים, הצליל השקט ביותר שניתן להעלות על הדעת גם שקט וגם קצרצר. בתזמורת בולטים בערב הזה שוב ארנהיים בחליל יהודין בקלרנית, קבוצת הקרננים ובעיקר כרמל באבוב. "הפעם" אמר מוזיקאי פעיל בדרך החוצה, "שמענו קונצרט שהיה מוזיקה נטו מן הצליל הראשון ועד לצליל האחרון." כמה נכון!

הסיום- עומד בתנאי הסף

את מצעד החגיגות חתם אמש המנצח הגרמני קורט מזור, מנצח אורח בר כבוד של התזמורת, וברצף המנצחים גם המבוגר שבין מי שעמדו על הדוכן בשבועיים האחרונים, מזור שיציין בחודשים הקרובים מלאת לו שמונים ניצח על יצירתו הקצרה של שנברג "הניצול מוורשה" ועל הסימפוניה מס` 9 של בטהובן. יותר מקונצרט מה שראינו ושמענו כאן היה אירוע סגירה. סדרת קונצרטי חגיגות ה-70 החלה בתל-אביב עם דודמל בן ה-25 ומסתיימת עם מנצח קשיש ממנו ב-55 שנים.

הרבה מוזיקה או עומק ופרשנות חדשה לבטהובן לא הייתה בקונצרט הסיום. קשה גם לייחס עומק רב ליצירה הפותחת, מחווה דרמטית-ציורית קטנה, לא מהחשובות שביצירותיו של שנברג. אחר כך הביאו מזור וחברי הפילהרמונית לשולחן החג ביצוע סתמי של הסימפוניה הגדולה. האחווה האנושית המוצאת את ביטויה בחלק האחרון המושר "כל בני האדם אחים הם" למילים של המשורר פרידריך שילר והמוכר כל כך הפך את הסימפוניה ליצירה שנהוג לנגנה במקומות רבים בעולם ב-31 בדצמבר, בקונצרטי סוף השנה, כבקשה לאחווה אנושית גדולה. אבל כאן המוזיקה המוכרת ניצחה את מבצעיה. בפרקים הראשונים לא היה ברור מי מנצח על מי התזמורת על מזור או להיפך ומשפרצה שורת הסולנים ב"אוֹדָה לשמחה" התברר מייד שהבריטון הישראלי דניס סדוב, הוא אמנם בעל קול, אך קול שאינו הולם את הגוון הנכון ההכרזתי. יתר הזמרים לא הביאו רגעים של גדוּלה מוזיקלית להוציא בחלקים את זמרת הסופרן כריסטיאנה ליבור ושירת מקהלת האופרה, הייתה גם היא עמידה בתנאי סף. זהו.

כל אלה לא הפריעו לקהל לעמוד בסופו של הקונצרט ולהריע ממושכות וכל שנותר הוא לתהות אם כך מודה הקהל על סדרת קונצרטים שידעה גם שיאים מידיהם של המנצחים ברנבוים וגרגייב ומידיו המופלאות של ראדו לופו.

כך או אחרת לקראת חגיגות ה-75 או ה-80 יצטרכו מי שיעמדו אז בראש התזמורת (לא נראה שבחמש השנים הקרובות לפחות יחול שינוי) לחשב מחדש איך עושים ביחד מוזיקה והיסטוריה וממקמים מחדש את התזמורת כמי שצועדת בראש עולם המוזיקה ולא בראש עולם מבצעי המוזיקה בלבד.