מחול - "אני רעה אני" – מצוקות בסטודיו למחול

יצירתה החדשה של יסמין גודר מביאה אל הבמה גרסת אימה משעשעת לתהליכים יצירתיים מכאיבים שסופם משחרר במפתיע את הרקדנים והקהל.

יצירה ליוצרים

ישבתי דרוך נוכח המחול הארוך החדש של יסמין גודר שיצרה בשיתוף עם הדרמטורג איציק ג`ולי ושלושה רקדנים, מאיה וינברג, דנה יהלומי וערן שני. בכניסתה הראשונה של גודר לבמה, לקטע סולו קצר, היא עוטה מסכה ענקית של אריה, שעיצבה אלונה רודה, לועו פעור וטלפיו מחוברים, עליונים לתחתונים, כסורגים בחלון של כלא. בסיומו של המחול, היא שבה אל הבמה באותה מסכה אך בלוע שנסגר, כאילו אחרי שטרף את קרבנו.
אפשר לומר כי בכך גודר ושותפיה עושים עם המחול הזה את המוטל עליהם מבחינת התקשורת בין במה לקהל. אינני בטוח עם זאת, שהכלל הזה פועל לכל אורך היצירה המסקרנת הזאת, ובמידה מסוימת אני אפילו משוכנע כי לפנינו יצירה ליוצרים ולשותפיהם, יותר משהיא לקהל הרחב.

בכל מקרה, מהלכיו הרעיוניים של "אני רעה אני" והתפתחותם העלילתית ברורים מאוד, ומגשימים יפה את המשימה שגודר וג`ולי נטלו על עצמם, כפי שהיא מוגדרת בדף התכנייה, לחשוף "את המתח ואי-הידיעה הקיימים בתהליך היצירה בסטודיו" ולהשתמש בהם "כחומרי גלם בבריאת עולם; עולם שבו היא בוחנת את תפקידה וכוחותיה מול המופיעים האחרים, ומגלה כיצד לאיטו נרקם נרטיב לא צפוי".

מתחילתה היצירה זורמת בטבעיות רבה (למרות המוזיקה הנכאה של קייג`י היינו, שמתעוררת לחיים רק בקטע האחרון הנפלא המצלצל כפעמוני יום הדין). גודר ככוריאוגרפית מושכת, נוגסת, מדגימה, יוצרת השראה, הרודפת ונרדפת על ידי שותפיה (וינברג ושני). דנה יהלומי, לעומת זאת, עוברת מיד עם כניסתה לגזוזטרה המשקיפה על הסטודיו, שקיר המראה הגדול שלו הוא הקיר ה"רביעי" זה שבין הבמה לקהל. גודר מצליחה לבטא את נוכחות המראה הענקית הזאת. יש כאן דו שיח מוכר בין רקדנים או שחקנים לצופים באולם החשוך. אבל בנוסף לכך זהו גם הישג נדיר של גודר, בזכות תחושת הפידבק שמעניקה המראה הדמיונית למתרחש על הבמה.

יהלומי, המעשנת בחוץ, מגיעה למסקנה שמשהו צריך להתרחש בסטודיו, רושמת על קיר הגזוזטרה המעוגל כתובת באדום מדמם "הצילו אותה", ואף מוסיפה תמונת-דמות ששמה ג`והני. כשגודר תיכנס לרגע לשם היא תשמיד את התמונה הזאת. שני האירועים גם יחד ניתנים לכל פירוש אפשרי, אך מוסיפים משקל לתחושת האימה שנוצרת בסטודיו. אלא שזאת אימה מדומה במידה רבה, שמלווה אותה תחושה של שעשוע (אולי כהתייחסות נרמזת ליצירתה של גודר "שתיים, שעשוע ורוד", שגם בה אפשר היה לזהות את מרכיב הפחד והאימה).

בערך במחצית הדרך נכנסת יהלומי לבמה ונוטלת מידי גודר את המושכות, ואולי אפילו מסמלת את תפקיד הדרמטורג של היצירה. יהלומי, וינברג ושני יוצרים משולש שתכליתו ללכוד את גודר, במלכודת שהיא עצמה יצרה ואשר לתוכה היא נקלעת כאילו במפתיע, ונחלצת ממנה רק בסיום הדרמטי המשחרר אותה ואת חבריה ממצוקות היצירה בסטודיו.

את חלל הבמה עיצב אורן שגיב, ויודעי דבר יכולים לזהות את הגזוזטרה שבנה כרפליקה של גזוזטרה אמיתית בסטודיו למחול ביפו, שבו עובדים יוצרים עצמאיים חברי עמותת הכוריאוגרפים. ייתכן מאוד שהעובדה הזאת, שאיננה ידועה למרבית הצופים, איננה רלבנטית באמת להבנת היצירה, אבל היא מחזקת בי את התחושה שגודר משוחחת כאן למעשה עם עמיתיה ואנשי מחול יותר משהיא מנהלת דו שיח עם הקהל.

מעין גולדמן עיצבה תלבושות טובות ואבי יונה בואנו (במבי) עיצב תאורה בהירה שעיקרה תשע נורות ניאון של סטודיו, עם תוספת מגוונת או מחזקת אווירה של פנסי תאורה בימתיים במינון מדויק ומצומצם מאוד.

בסופו של דבר מדובר ביצירה שיש בה שכבות מרתקות, רעיונות כוריאוגרפיים יפהפיים המשתמשים בסגנונות מחול שונים, וקבוצת רקדנים מצוינת באמת. יצירה שאני ממליץ עליה בחום לכל מי שמתעניין במחול כאמנות יצירתית וייצרית.