מחול - "איש השנה" – סאטירה שנונה ונוקבת

סרטו החדש של בארי לוינסון, "איש השנה", בכיכובו של רובין וויליאמס, מתאר מה קורה כאשר כוכב טלוויזיה שנון מציג את מועמדותו לבחירות לנשיאות באמריקה, ואפילו זוכה. אבל בעצם לא.

כל ממזר מלך

ב-1984, כשרונלד רייגן התמודד כנציג המפלגה הרפובליקנית על הארכת כהונתו כנשיא ארצות הברית בעוד קדנציה, ניסה לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית היריבה האסטרונאוט לשעבר, ג`ון גלן, שנחשב לגיבור לאומי באמריקה. סיסמת הבחירות שלו אז הייתה: אם הנשיא המכהן הוא כוכב קולנוע, אז למה שהנשיא הבא לא יהיה אסטרונאוט? ממרחק השנים, לא ברור אם זו אמת לאמיתה, אגדה אורבנית, או ליין שנון שחיבר כבדיחה פרטית איזה קופירייטר. אבל במשוואה הזו טמונה האירוניה שגם באמריקה, שמי שעומד בראשה הופך באופן טבעי למה שמכונה "מנהיג העולם החופשי", כל ממזר יכול להיות מלך.

אמנם פרט לרייגן, שהגיע לזירה הפוליטית מעולם השואו-ביז, דרך משרת מושל קליפורניה, עדיין לא נבחרו נשיאים נוספים בעלי רקע דומה (למרות שלאורך השנים נבחרו לאיוש תפקידים ציבוריים כוכבי עולם הבידור כמו סוני בונו המנוח, קלינט איסטווד וארנולד שוורצנגר), אבל הבמאי בארי לוינסון מציע בסרטו החדש "איש השנה", מסלול קיצור. בסרט, גיבורו טום דובס (רובין וויליאמס), הוא מנחה פופולרי של טוק-שואו, שבו הוא נהנה להתבדח על חשבון פוליטיקאים, וכך הופך מושא הערצה של מיליוני אמריקאים, המאוכזבים מנבחריהם משתי המפלגות. לאחר שאחת מאורחות האולפן שלו זורקת לו, למה לא תהיה אתה נשיא ארה"ב? הרעיון מתחיל לחלחל עד שנטמע בו ודובס מציג את מועמדותו.

הוא הופך רציני ומציג את משנתו האלטרנטיבית הסדורה לפתרון בעיותיה של אמריקה, הנוגדת את אלה של הנשיא הרפובליקני המכהן ושל הטוען לכתר הדמוקרטי. למרות הפצרות מנהלו האישי ג`ק (כריסטופר ווקן) וכותב הוואן-ליינרס שלו אדי (לואיס בלק), שינצל את הערך המוסף שלו, כמצחיקן שיודע ללעוג בציניות, בסרקזם ובהומור לאג`נדות הפוליטיות של מתחריו, מתעקש דובס לנהל קמפיין רציני.

נקודת המפנה חלה בעימות הטלוויזיוני, שנערך בין שלושת המתמודדים. באמצע הדיון קולט דובס שמתחריו מתמקדים בדיבור פוליטיקלי-קורקטי שמרני, שנועד רק לחלץ אותם בשלום מהעימות עם עוד כמה נקודות זכות בקרב ציבור המצביעים, ולא ממש מתייחסים לבעיותיה של המדינה. אז הוא נוטל את ההובלה, עובר מאחורי הדוכן אל קדמת הבמה ויורד בשצף קצף על יריביו, כשהוא מתבל את דבריו בעקיצות שנונות ומבדחות. גם המנחה לא מצליחה להשתלט עליו. לאחר העימות הוא מתחיל להסתמן כמועמד שלישי לגיטימי, שמאתגר את נציגי המפלגות הגדולות. קמפיין הבחירות שלו הופך לקרנבל תוסס וססגוני, שבו דובס כבר לא נוצר את לשונו והופך כל אסיפת בחירות לקרקס או שואו טלוויזיוני. הציבור מגיב בחיוב, מכיוון שלראשונה מציג מועמד לנשיאות משהו אחר, שונה, רענן.

בשנת הבחירות מתקבלת החלטה להשתמש במערכת הצבעה אלקטרונית משוכללת, שמציעה מניעת תורים ארוכים בקלפיות, דיוק מירבי בספירת קולות המצביעים וסיכום מהיר של התוצאות. אלא שאחת ממפתחות התכנה, אלינור גרין (לורה ליני), מגלה שיש בה באג שגורם להטיית ההצבעה ולבחירת מועמד שלא בהכרח הוא זה שהרוב הצביע עבורו. היא פונה לממונים עליה, אך הם משתיקים אותה, במאמץ לשמור על העלייה המטאורית בערך מניותיהם. עבורם, לא חשוב מי ייבחר, כל עוד מתבצע ההליך הדמוקרטי של הצבעת הציבור באמצעות המערכת שלהם. אלינור מחליטה לנסות לדווח לדובס, הנשיא הנבחר, שהוא בעצם אינו הנשיא הנבחר.

וויליאמס ולוינסון בחיבור מושלם

הוליווד השתעשעה לא אחת בפרודיות על הממסד הנשיאותי באמצעות המלכת נשיאים שלא מהזן הפוליטי. ב"להיות שם" (79`), של האל אשבי, על פי ספרו של יז`י קושינסקי, מצליח גנן מוגבל בשכלו שמגלם פיטר סלרס לזכות בג`וב רם המעלה. ב"דייב" (93`) של איוון רייטמן, הופך מנהל סוכנות כוח אדם (קווין קליין) הדומה להפליא לנשיא ארה"ב, לכפילו ליום אחד. ומוזעק לתפוס את מקומו כשאת הנשיא תוקף אירוע מוחי אנוש.

גם לוינסון כבר תרם את חלקו לז`אנר או לנגזרת שלו, עם "לכשכש בכלב" (97`), בתסריט שכאילו לקוח מפרשת קלינטון-מוניקה לוינסקי, אם כי קצת קדם לו. הנשיא האמריקני נקלע לסקנדל - יחסי מין שקיים עם קטינה בחדר הסגלגל. אנשי יחסי הציבור של הנשיא מזעיקים לעזרתם מפיק הוליוודי, שתפקידו למנוע מהפרשה להגיע לכותרות. זה מחולל מלחמה מדומה ומוכיח שהדמיון עולה על כל מציאות.

ב"איש השנה" ביסס לוינסון את התסריט שלו על מערכת הבחירות לנשיאות השנויה במחלוקת של 2004, אז הועלו טענות על פריצת מערכת המחשבים באוהיו ובמדינות נוספות. דמות הגיבור נכתבה בין היתר בהשראת המועמד העצמאי, איש הירוקים, ראלף נאדר, וקריאת התיגר הנועזת שלו על מועמדי שתי המפלגות הגדולות, אותם תקף באופן בוטה. תרומתו לטלוויזיה האמריקאית של לוינסון חשובה אולי אפילו יותר מאשר עבודותיו הקולנועיות. הוא חתום כיוצר ומפיק על "אוז" ו"רצח מאדום לשחור", שתי סדרות מופת. גם בסרטים הוא השאיר חותם, לפחות בשלוש יצירות, "דיינר", סרט הביכורים שלו מ-82`, "בוקר טוב ויטנאם" (87`) ו"איש הגשם" (88`), שזיכו אותו במועמדויות לאוסקר.

מאז "בוקר טוב ויטנאם" לוינסון לא עבד עם וויליאמס, אך החיבור ביניהם נראה מושלם גם הפעם. וויליאמס, 55, הוא מסוג השחקנים שהחזות הפמיליארית, האנטי כוכבית שלו, מספקת לו נקודות זכות בנגישות לציבור ובמקדם הזדהות הגבוה שמפתחים כלפי הדמויות שהוא מגלם. הוא אמנם מזוהה יותר עם דמויות קומיות, אבל למעשה מדובר בשחקן רבגוני, בעל מנעד עשיר ביותר, כולל בדרמות, שכאילו מכריז: "תנו לי דמות ואספק לכם את הכפפה שמתלבשת עליה בול".

לורה ליני, בעלת אישיות קולנועית רופסת למדי בדרך כלל, נותנת כאן פייט מכובד לוויליאמס ומשמשת חוליה עקרונית חשובה בבניית המרקם הסיפורי בסרט והתפתחותו. ווקן הוותיק נראה יותר ויותר מתאים לסטטוס העכשווי שלו בקולנוע – שחקן משנה משמעותי, שמתחבר יופי לדמויות אופי. גם לואיס בלק, הוותיק קצת פחות ("חנה ואחיותיה", "סולם יעקב"), עושה כאן תפקיד יוצא מן הכלל.

שורה תחתונה: "איש השנה" הוא קודם כל סרט קומי מבדר ומהנה, בעל תסריט מאוזן, כתוב נהדר ומשופע בשורות מבריקות. פרט לכך, מדובר בסאטירה שנונה ונוקבת, שיש בה אמירות מושחזות על הפוליטיקה האמריקאית, תרבותה הרדודה ומערכת החינוך השטחית שלה, וכמובן גם על עולם הטלוויזיה והתקשורת שלה, תאב האגו והסנסציות.