במאי הסרט "מכתבים לאמריקה", חנן פלד, תסריטאי ותיק שזהו סרטו הראשון, מגולל בו את סיפורו הטעון כבן לניצול שואה שמשפחתו הקודמת נספתה בשואה. בשיחה אתו הוא מספר על מה שהביא אותו לעבור מתסריטאות לבימוי ומדבר על האופן שבו העביר את רסיסי זיכרונות הילדות ועובדות החיים - לסרט.
עט להשכיר
את חנן פלד אני מכיר עוד מימי החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב בשנות ה-70, שבו למדנו במקביל. כבר אז, אני זוכר, הוא הסתמן כתקווה התסריטאית הגדולה של התעשייה, ובמשך שנים אכן התמקד בתסריטאות. פלד חתום על מאות תסריטי טלוויזיה, היה כותב קבוע של התכניות המיתולוגיות "זהו זה" ו"רחוב סומסום". כן כתב את "ייסורי אפרים", הדרמות "אשכבה", "אורחים" ו"שניים בדרך", חיבר מחזות לתיאטרון והוציא שני ספרי פרוזה. לקולנוע כתב את "האינסטלטור", "לא שם זין", "השיבה מהודו" ו"WAR ZONE". אבל, להתנסות הזאת הוא לא מייחס חשיבות, בכל הקשור למתן ביטוי לאמת האמנותית שלו. "חלק מהסרטים היו שלאגרים, אבל הם לא כל כך היו שלי, הייתי שם עט להשכיר", הוא מדגיש. "זו אחת הסיבות שהחלטתי לביים (את "מכתבים לאמריקה”, העילה לשיחתנו). כשאתה כותב משהו מתוך לבך ומוסר לאחר, אין לך מושג מה יקרה איתו, הוא הולך ומתרחק ממך".
- אבל עדיין, הגעת לסרט ראשון כבמאי רק בגיל 50 פלוס, למה לקח לך כל כך הרבה זמן?
"האמת, הרבה שנים זה לא כל כך עניין אותי. זו עבודה עם הרבה אנשים, אתה מחויב להמון פשרות ולהתמודדות עם עניינים טכניים. אבל לאורך השנים יש תסכול מתמשך, כשאתה רואה שמישהו אחר לקח תסריט שלך ועשה סרט שלא תמיד היה טוב כפי שאתה חושב שיכול היה להיות. ובמקביל קיימת גם התחושה שאתה נמצא מאחורי הקלעים כל הזמן, וכל מיני אנשים מקבלים את הפרונט, לא בהצדקה".
- אבל בסופו של דבר לכתוב זה עדיין יותר קל, זה רק אתה, העט והנייר, או המקלדת ומסך המחשב.
"במידה מסוימת זה יותר קל, אבל במובנים אחרים יותר קשה. כשאתה לבד עם הדף, אף אחד לא עוזר לך ולא נותן פידבק, ועד שאתה לא גומר את התסריט אתה בכלל לא יודע מה עשית. כבמאי, אתה עובד עם צוות, וכל אחד תורם מכישרונו. מצד שני, אתה בלחץ וכל הזמן יש מישהו שדוחק בך, שחבל על הזמן וחבל על החומר, ואנשים מתעייפים, ואין כוח. זה פשוט קשה".
הבן האבוד
סרטו הראשון של פלד כבמאי הוא יצירה אישית המבוססת על סיפור ילדות אישי חמוץ-מתוק, טראומטי ונוסטלגי בו זמנית. בדפי המידע של "מכתבים לאמריקה" כותב פלד שרק ב-1990 גילה לו אביו, ניצול מחנה ההשמדה דכאו, בעת מסע משותף של שניהם למקום, שהייתה לו משפחה קודמת, אישה וילד בן שנתיים, שנספו באושוויץ. הידיעה ה"חדשה" הזו התחברה לפלד להרבה רסיסי זיכרונות ילדות על משפחתו, צופנת הסודות האפלים, ובעת הכתיבה ערבב בין עובדות אמיתיות לסיפורת פיקטיבית והסך הכול התגבש לכלל תסריט מרגש ונוגע בכנותו.
"ככל שאתה מתרחק בזמן למקומות האלה, של הילדות, אתה מתקרב בעצם לעצמך", הוא אומר. "זו חתיכת חיים שאני סוחב איתי הרבה זמן. הדבר לא קיבל עדיין את הביטוי שלו, אבל זה התבשל הרבה שנים. למעשה, התחלתי לעבוד על הסרט לפני 15 שנה, אחר כך הפכתי אותו לספר ולאחר מכן לתסריט".
"מכתבים לאמריקה" מתרחש בתל אביב, בראשית שנות ה-60. על חייו של חיליק ולדמן (עדו פורט) בן העשר מעיבה העובדה שהוריו ניצולי שואה. אבל בעוד אמו רבקה (יבגניה דודינה) רוצה למתוח קו על העבר ולפתוח בחיים חדשים בישראל, אביו מוישה (רמי הויברגר) קשור בעבותות למאורעות השואה הטראומטיים. הוא לא מסוגל, וגם לא רוצה, לברוח מהטרגדיה האישית שלו, ומפנטז על המשפחה שהייתה לו, אישה וילד, שנספו באושוויץ. חיליק, החש ניכור לאחיו הגדול יונתן (רועי מאייר), עד לתגלית של אביו, הקורא בעיתון שנשיא ארה"ב, ג`ון קנדי, מינה לעצמו יועץ חדש צעיר ומוכשר, בשם ג`ק ולדמן. לבנו של מוישה שנספה קראו יענקל ולדמן ומוישה מתחיל להשתעשע ברעיון שאולי ג`ק ולדמן הוא בנו האבוד, שברח מאושוויץ והגיע לאמריקה. הוא נעשה אובססיבי לנושא, עושה כל שביכולתו לנסות לתקשר עם ולדמן, שולח אליו מכתבים, מפנטז על נסיעה לאמריקה, ובתוך כדי כך חייו עם רעייתו מתפוררים, וכך גם היחסים עם שותפו לעבודתו בנגרייה פרוייקה (דובלה גליקמן). השאלה היא האם יצליח חיליק להחזיר את אביו למציאות ולגנוז את הפנטזיה. בסרט משתתפים גם אוולין קפלון, אלה ארמוני (בתה של דפנה), טניה סובול, גדי פור ונטע הבר.
סצינה עם הליקופטר נשארה בחוץ
- הבחירה בסרט שמחייב שחזור תקופתי לא הקשתה עליך?
"זה היה אמור להיות עוד יותר מורכב. במקור, תוכנן להיות בסרט מסוק הנוחת על גג בפלורנטין, ולוקח את האבא לאמריקה. מהמסוק יורד קנדי, יחד עם ז`קלין, ועוד בחור צעיר,שהוא ג`ק ולדמן, והאבא עולה ואומר לבן שלו, `אני מצטער, אני חייב ללכת, הוא היה קודם`. תכננו נחיתה של הליקופטר אמיתי על איזו מכולה באולפנים של ג.ג, אחרי זה עברנו להליקופטר באנימציה וב-3D וזה היה אמור לעלות לנו 60 אלף דולר. אבל בסוף לא הספקנו לצלם את הקטע הזה. הוא היה אמור להיות בהשלמות, אבל בעריכה פתאום ראינו שלא צריך את זה. בהפלגה הזו לפנטזיה יש משהו חינני, אבל בסופו של דבר היא פחות חזקה מהסוף הריאליסטי שבו בחרנו.
"לגבי השחזורים, לסיפורים שחוזרים לילדות יש מחיר, וזה עולה המון כסף כמובן, אבל מתגובות האנשים שיוצאים מהסרט, השחזור היה בעיניהם מצוין, והם ממש הרגישו את התקופה. בסך הכול, אין לנו סצינות חוץ ענקיות שבהן הראינו רחובות שלמים. יש סצינה אחת כזאת, ובכל השאר השחזורים באים לידי ביטוי בקופסאות של אבקת כביסה, בסיפולוקסים, מטחנות בשר ובגדים. יצירת הארט לפריימים האלה לקחה זמן, אבל אני לא מרגיש שזה סחט ממני אנרגיות, שבאו על חשבון דברים אחרים בסרט".
איך נראים ניצולי שואה?
- תאר לי את תהליך הליהוק. איך הגעת לילד?
"את הילדים הנכונים לא מוצאים בסוכנויות הליהוק, שם יש בעיקר ילדי פרסומת יפים. לא חיפשתי ילד כזה אלא ילד אמיתי. שיהיה מישהו כזה שרואים ברחוב ושיהיה בו איזה זיק ממזרי. את עדו ראיתי בסדרה הראשונה של האודישנים, אך בחרתי ילד אחר שנראה לי נכון - הבן של שרון הכהן, שאיתו עשיתי פיילוט של שלוש סצינות. אחר כך התחלתי חזרות עם ילד אחר, ותוך כדי תהליך הרגשתי שהוא לא מתאים. חזרתי לעדו ואני שמח שבחרתי בו. גם הילד השני (רועי מאייר) אדיר, הוא עשה אודישן שריגש את כולם. ולאלה (ארמוני) אין רגע דל, היא קופצת מהצגה, לסרט, לסדרה. היא מדהימה בעיני".
- לא חששת מהדימוי של דבלה ויבגניה מפרויקטים אחרים? לא חששת שכניצולי שואה הם לא ייראו אמינים?
"איך נראים ניצולי שואה? אני בן לניצולי שואה, והיו הרבה כאלה סביב ההורים שלי, אז אני יכול להגיד לך שהיו בהם מכל בכל, כולל אנשים יפים, בריאים ועליזים. אבא שלי היה אדם מלא שמחת חיים. אמנם בלילות הוא היה צועק מתוך שינה, אבל בימים היה בדחן גדול ועשה המון תעלולים. היו בהם המון נהנתנים, אנשים שיצאו מהשואה עם תחושה של לבלוע את החיים, לפצות את עצמם על מה שעברו. יבגניה מייצגת את הצד הזה: מוחקת, בולעת, רוצה לעבור דירה, לעשות עוד משהו, לעלות בעוד שלב. אבל רמי עוצר, בולם. ובאשר לדימוי שלהם, זו מדינה קטנה, שחקן רק עושה תפקיד והוא כבר טייפקאסטינג. אני חושב שאם הסיפור מחזיק אותך, אז לא מעניין אם הם נראים ככה או אחרת. ואם אנשים יוצאים בוכים מהסרט, והרבה אנשים יוצאים ככה, כנראה שזה לא הפריע להם".
- איך הכנסת אותם למצב נפשי של ניצולי שואה?
"לרמי יש בעברו איזה חיבור לשואה, ופרט לזה שהוא נורא ישראלי יש בו גם משהו גלותי, בהתנהלות הקצת כפופה שלו. הוא גם מזכיר קצת בפיזיות את אבי, בהתנהלות, בהליכה. ליבגניה אין שורשים בשואה, אבל אני בטוח שתחושת המהגרת קיימת בה די חזק, וזה חלק חשוב מאוד".
"על כתפיך יושבים כל הדודים והסבים והסבתות שמתו”
- מה האמת בסיפור על ג`ק ולדמן?
"לאבא שלי הייתה משפחה. הוא עבד בבית דפוס גרמני, של הצבא הנאצי, וזה שהיה אחראי עליו ידע שהולכים לעשות טרנספורט בלילה, של כל העיירה, אז הוא שלח אותו ואת אחיו לעבוד בבית הדפוס כל הלילה, כדי להצילם, אבל לא טרח להציל גם את בני המשפחה של אבי. כשהוא הגיע הביתה, הם כבר לא היו. ויותר הוא לא ראה אותם. מאוחר יותר הוא הבין מאנשים שהם הגיעו לאושוויץ ונלקחו מייד לתאי הגזים. ב-1962 אבי קרא בעיתון שהתמנה יועץ לנשיא קנדי שקוראים לו פלדמן, שזה שם המשפחה שלי מהבית. אבי החליט שהוא קרוב משפחה שלנו ושצריכים לברר, ושאם כן הוא יזמין אותנו לבית הלבן. הוא כתב מכתב וסיפר לו את כל סיפור חייו. ובאמת הגיע מכתב מהבית הלבן שמספר את סיפורו של פלדמן, ושאין כל קשר בינו לבינינו. בזה הסתיים העניין".
- לא היה קל לגדול בבית עם מטענים כאלה
"מצד אחד הרגשנו כמשפחה שהיא ברירת מחדל, שזו לא הבחירה הראשונה, שאתה יודע שהיו חיים קודמים ושכולם נלקחו. לפני שנה אחי סיפר לי שהוא פגש מישהו שאמר לו שגם אמנו הייתה נשואה לפני כן, דבר שלא ידעתי. כששאלתי אותה היא הכחישה. זה סוג של משפחה שנייה. אבא שלי היה אומר בלי בושה שלאשתו הראשונה היו הרגליים הכי יפות בעיר (את המשפט הזה פלד שם בסרט בפי הויברגר). יותר מאוחר חשבתי מה אמי הרגישה כשהוא היה אומר את זה. גם אם הם לא מספרים לך על הסבל שהם עברו לפרטי פרטים, אתה מקבל איזה שדר מאוד חזק שהם היו בגיהינום. ולפעמים בלי בושה גם עושים מניפולציות על זה, ואומרים `חבל שיצאתי מאושוויץ`, או `אצל הנאצים היה יותר טוב`, או `אחרי שסבלנו כל כך הרבה מגיע לנו שנחיה טוב`. אתה מרגיש כאילו כל הזמן אתה דורך על ביצים. חס וחלילה לא לגרום להם עוד סבל. ואתה חש שאתה הפיצוי, שעל כתפיך יושבים כל הדודים והסבים והסבתות שמתו, וכולם מגולמים בך. זו מעמסה נורא גדולה, ואתה מוכן לעשות הרבה כדי לפצות אותם, עד שאתה מרגיש שאתה לא יכול יותר ואז אתה מתנתק".
המטען הזה יבוא לידי ביטוי, לדברי פלד, גם בסרטו הבא. "אני הולך לספר על מה קורה לאותם שני אחים כשהם גדלים. הסיפור הזה כבר בשלבים מתקדמים", הוא מספר. "בית הגידול הזה של ניצולי שואה, מוציא מתוכו עשבים שוטים. קשה להם באינטימיות, קשה להם להיות בקשר זה עם זה, כי מייד צפים הרוחות, ההורים, הסבל".
- איך באמת הגיב אחיך (עורך הדין אביגדור פלדמן) לסרט?
"הוא נורא התרגש. הוא מאוד בפנים. אנחנו באמת לא בקשר כל כך. אנחנו גרים קרוב מאוד זה לזה, עם אהבה גדולה אחד לשני, אבל עם חוסר יכולת להיות ביחד אחד עם השני, בגלל שכשאנחנו נפגשים, צף משהו לא נעים וקשה. אבל שיתפתי אותו גם בפיילוט וגם בצילומים, והוא היה נורא מעורב ואוהד".
08/01/2007
:תאריך יצירה
|