מחול - מארי אנטואנט – רענן ומעודכן

סרטה החדש של סופיה קופולה "מארי אנטואנט" מביא פרשנות מיוחדת לסיפורה של המלכה הצרפתית, אוסטרית במקור, ששינתה את ארמון ורסאי במאה ה-18. סרט רענן ומעודכן.

ללכת לאיבוד בארמון ורסאי

מארי אנטואנט - שם נרדף לתענוגות ההדוניסטיים והבזבזניים של משפחת המלוכה הצרפתית בשלהי המאה ה-18 בעוד העם העני נאנק, סובל ומורעב - לא הייתה ככל הנראה בדיוק המודל המתנשא, המזלזל, הלא מתייחס והלא מתחשב שקיבע אותה בהיסטוריה. מחקרים אחרונים מציעים זוויות אחרת להתבוננות על נסיכת הכתר האוסטרית במקור, שבבסיסם הקביעה שמארי ובעלה הנסיך לואי, שניהם בני עשרה בעת שהוכתרו למלך ולמלכת צרפת, היו צעירים מדי וחסרי בשלות בסיסית, מכדי לשלוט בממלכה. אנטואנט כנראה גם לא פלטה את המשפט המיוחס לה: "אם אין לחם, שיאכלו עוגות".

אנטוניה פרייז`ר פרסמה ב-2002 ביוגרפיה של המלכה הנודעת, "המסע", שהתבססה על תחקיר היסטורי מוקפד שערכה. המלכה מתוארת בו כילדה אבודה, מלאת חיים ובעלת אופי חם, שגרם לה לברוח למשובות נעורים, במקום לקבל את האחריות הכבדה שדורש ניהול הממלכה, בייחוד בתקופה של זעזועים פנימיים מטלטלים וחוסר יציבות.

גם הבמאית סופיה קופולה מציגה אותה (בכיכוב קירסטן דנסט, אתה עבדה גם בסרטה הראשון "חמש ילדות יפות") בסרט "מארי אנטואנט" כנערה לא בשלה, ילדותית, נאיבית ולא מגובשת. בת תפנוקים אוסטרית מלכותית, ששידוך פוליטי עוקר אותה באכזריות כבר בגיל 14 מחצר המונרכיה הווינאית, ולא מותיר לה אף לקחת איתה את כלבה האהוב או את בגדיה ומשליך אותה לחצר ורסאי העשירה והדקדנטית. שם היא נחשפת לתרבות זרה של גינוני מלכות הזויים וביזאריים, שקופולה אפילו לא טורחת לעמעם את המגוחכות הנלעגת שלהם, ונאלצת להתאים את עצמה למתכונת החדשה.

אבל השיא הוא חוסר התעניינותו של בעלה לואי ה-15 (ג`ייסון שוורצמן) הילדותי בה. הוא מעדיף לעסוק בתחביבי המפתחות והמנעולים שלו, ובעוד כל חצר המלוכה ממתינה למימוש האקט שיביא יורש לממלכה, המלך לעתיד לא מקיים איתה יחסים, ההיסטוריה יודעת לספר שהוא לא עשה זאת במשך שבע שנים תמימות!, וכי בעייתו הייתה פימוזיס, עורלה הדוקה שאינה מופשלת לאחור בעת זקפה. הדבר היה ניתן כבר אז לפיתרון, בניתוח פשוט, אך לואי דחה אותו שוב ושוב. בשלב זה נחשפת אנטואנט לרכילות מרושעת, שהיא זו שאינה מסוגלת להביא ילדים לעולם, והיו שטענו שהיא לסבית – שזו מחלה גרמנית! בתוך כדי כך היא מתחילה לנתב את דרכה בקרב אנשי חצר, בהם מלשנים ורכלנים, וחנפנים צבועים, ואפילו נאלצת להחליף מילה (כמה, ליתר דיוק) עם פילגשו המועדפת, הזולה והזנותית, של סבו של בעלה, המלך לואי ה-15 (ריפ תורן).

לאחר מות המלך, כשאנטואנט ובעלה הופכים לבעלי הבית בחצר המלכות, מצליח לואי ה-16 סוף סוף לשנס את חלציו, והתוצאה: בת ראשונה. אלא שהוא שונא את חיי ההוללות שאנטואנט הולכת ומתמכרת להם, ושניהם מקיימים מערכות יחסים מקבילות, מה שמאפשר לה לפתח רומן סודי עם הקצין, הרוזן השוודי היפה, פארסן (ג`ימי דורנן). הרומן הזה הופך בסופו של דבר לסוג הגלוי ביותר בממלכה. אנטואנט כורעת ללדת שוב, הפעם בן, שלא ממש ברור מיהו אביו. המלכה הנהנתנית סופגת ביקורות חוזרות ונשנות על בזבזנותה, בעוד העם מוכה רעב, ויוצא לטמון את זרעי הפורענות הראשונים, מנקודת מבט בית המלוכה, של המהפכה הצרפתית.

כמו בסרטיה הקודמים, "חמש ילדות יפות" ו"אבודים בטוקיו", בולט בסרטה של קופולה (שאותו הפיקה יחד עם אביה פרנסיס פורד קופולה), הטיפול המיוחד בתסריט ובבימוי. לכך מצטרפת הקפדה המיוחדת על הפן התקופתי, התפאורות, הגרדרובות המפותחות ושאר סממני חברת השפע של חצר המלוכה במאה ה-18, ויחד עם זאת הסרט נראה רענן ומעודכן. היא בנתה פרשנות מרתקת לסיפורה הייחודי של אנטואנט. "כל מה שעשינו מבוסס על תחקיר שערכנו על התקופה, אבל הוא מוצג באופן עכשווי", אומרת הבמאית. "הפחד הגדול שלי היה ליצור סרט שיהיה `יצירת מופת תיאטרלית`. הכוונה לא הייתה לעשות סרט תקופתי יבש ומרוחק. היה לי חשוב לספר את הסיפור בדרך שלי. כשם שרציתי ש`אבודים בטוקיו` ייתן לצופה תחושה כאילו בילה שעתיים בטוקיו, כך שאפתי ש`מארי אנטואנט` יגרום לצופים להרגיש איך זה כשמסתובבים, והולכים לאיבוד, בארמון ורסאי בתקופה ההיא".