הסרט "גינונים אירופאיים" שיוקרן ביום שישי הקרוב במועדון לבונטין 7 הוא עיבוד קולנועי בפרשנות אישית של חוני המעגל להצגה "ארבייט מאכט פריי מטוייטלנד אירופה" בכיכובה של סמדר יערון. לילך-שירה גביש שוחחה עםשני "צרכני" שואה כבדים.
אמנים טוטליים
העיבוד הקולנועי של חוני המעגל ליצירת המופת של דודי מעיין ואנסמבל המרכז לתיאטרון עכו, נחתם בגינון אחד שאינו מוטל בספק - הוקרה בלתי מתפשרת לסמדר יערון, השחקנית והיוצרת הטוטלית שאליה מתלווה מצלמתו של המעגל בחלקים נכבדים מהיצירה.
המחמאות ההדדיות שמרעיפים זה על זו חוני ויערון, רבות גם כאשר אני משוחחת עמם בנפרד. "סמדר יערון היא תופעה - החיים והתיאטרון הם בלתי נפרדים אצלה" אומר חוני, "כל החיים שלה זה תיאטרון, היא אמנית טוטלית שהולכת עד הסוף". ויערון מנגד: " אני קצת חיילת של חוני. הוא כל כך פתוח והולך רחוק עם הגבולות שהוא מציב, הסרט הוא היצירה שלו במלוא מובן המילה".
הסרט בן שלוש השעות מציג עיבוד קולנועי ליצירת התיאטרון "ארבייט מאכט פריי מטוייטלנד אירופה", שעלתה לראשונה בשנת 1991 במסגרת פסטיבל עכו ומאז הועלתה מדי שבוע, במשך שש שנים, ואף ביתר אינטנסיביות כשהוזמנה לחו"ל. ההצגה עסקה בהשפעות השואה על בני הדור השני והשלישי. סמדר יערון במה שהפך אולי לתפקיד חייה התמסרה לחלוטין לדמותה של זלמה ניצולת השואה הפולנייה. היא הפכה לשלד מהלך וקעקעה על זרועה את תאריך יום ההולדת של אביה.
חוני המעגל מתעד בסרטו את האירוע התיאטרוני החל מעלייה של קהל הצופים לאוטובוס ובהמשך - בסיור מודרך במוזיאון השואה בקיבוץ יד מרדכי, שהוא בעצם סיור מודרך אל נבכי הנפש הישראלית, המיוסרת והמייסרת. בסרט משולבים קטעי ארכיון המוכרים לכולנו בעיקר מסרטים לימודיים על השואה, קטעי וידאו ארט שיצר חוני המעגל, סאונדים שונים ושירים קאנוניים ביניהם של מרלן דיטריך ושושנה דמארי. את כל אלה רקח הבמאי לכדי יצירה טוטלית חסרת פשרות שאינה מרפה מהצופה.
במדים של קורבן ובמדים של קלגס
"ההצגה הזו היא פסגת היצירה הישראלית על כל מרכיביה", מתאר חוני, האובססיבי לתיעוד, מה משך אותו כאן.
"זה פרויקט שמסתכל על כל נושא ההנצחה וההשלכות במשקפיים אחרות, זה לא עוד סרט על השואה. אנשים פוחדים מהשואה, כאן אנשים הלכו עד הסוף ולא פחדו. הסרט מתבסס בעיקר על היצירה הזו שאורכה היה חמש או שש שעות, והפכתי אותה למימד קולנועי, בשילוב עם נופי ילדותי, כמו פרקי חזנות וכל מיני פרשנויות שנתתי בעריכה אימפולסיבית".
חוני המעגל נולד וגדל בארץ, בשכונת נווה צדק בתל-אביב, אבל נושא השואה מעסיק אותו לאורך שנים באופן אובססיבי. "עשיתי הרבה פעולות שנגעו בשואה או בדת", הוא אומר כמי שהעביר את זמנו "מימי ינקותי עד לימי בחרותי למדתי בחיידר. כל משפחתה של אמי נספתה בשואה וההשגחה על הילדים הייתה יתרה `גיב אחטונג` לבל יקרה להם משהו רע. היידישע מאמא היה יסוד מודגש מאוד. זה השפיע גם עלי וגם על הדורות הבאים".
הנושא הפך לחלק מרכזי בחייו. "בסוף שנות ה- 70 התחברתי עם קבוצות ניאו נאציות והייתי נוסע למחנות השמדה עם מדים אותנטיים של אסירים והייתי שם את עצמי כשותף למתים. פעם הייתי לובש מדים של הקורבן ופעם מדים של קלגס. אלו פעולות שעשיתי באושוויץ, בירקנאו 3, במטהאוזן בברגן בלזן ובדכאו. מי שתיעדה אותי קארין האסלבר, צלמת עיתונות בכירה באוסטריה, שהעריצה את הנושא וחיברה אותי לקבוצות הללו. בהתחלה קיבלו אותי בחשדנות, ולאט לאט עזרו לי, השיגו לי את החומרים והייתי נכנס לקרמטוריום ולתאי מתים. לפעמים המבקרים במחנות היו מלשינים עלי והמשטרה המקומית עצרה אותי. פעם עשיתי בקמרה אובסקורה תצוגת אופנה של מדים של השואה יחד עם פריטים של גדעון אוברזון. אני גם האמן הישראלי הראשון שהציג אמנות מודרנית ביד ושם ב-1981 קראתי לזה `להרגיש מחדש"`.
"פעלתי כמתעד נאצי"
"חוני ואנחנו - המרכז לתיאטרון עכו בקשר כבר הרבה שנים", מספרת סמדר יערון על החיבור, "חוני הציג הרבה פעמים בפסטיבל עכו ונהיינו סוג של משפחה, חברים לדרך. החיבור שלנו בדרך כלל הוא בגלל הז`אנר וצורת העבודה, ובמקרה הזה בגלל הנושא. חוני הוא צרכן שואה, הוא מכור לשואה, קצת כמו שאנחנו היינו בתקופה של ארבייט, והוא מיד נשאב לארבייט ומצא שם הדים להמון דברים שמעסיקים אותו".
לא אחת ניתן למצוא בסרט התייחסות של השחקנים למצלמה. "כל מה שנעשה זה דו שיח ביני לבין העדשה לבין היוצרים" מבאר המעגל, "לא התקיימה מחיצה ולמעשה הייתי חלק אינטגרלי מההצגה". באמנותו הטוטלית חוני המעגל אינו עושה הנחות לאף אחד: "התיעוד היה חשוב לשם התיעוד, כמו שהנאצים היו משמרים כל דבר. פעלתי כמתעד נאצי, הוספתי חומר לארכיון של הרייך. זה חשוב למיתולוגיה הגרמנית".
את הסרט המוגמר יצר מההצגות האחרונות שהועלו ובסצנה האחרונה בסרט, המתעדת את ההצגה האחרונה השחקנים מתייפחים בבכי. יערון: "תמיד הסצנה האחרונה הייתה מלווה בהמון רגש, אבל בהצגה האחרונה זו הייתה פרידה ממסע ומשא, מעבודת חיים. זה היה עול לעשות את היצירה, יצרנו את ההצגה במשך שלוש שנים והצגנו אותה כשש שנים בכל שבוע. אחת הסיבות שהפסקנו היה שזה היה מאוד קשה לצלול לעולם של ארבייט, כל פעם ארבע חמש שעות של השתכשכות של חומרים מאוד קיצוניים וקשים. הרגשנו שהגיע הזמן להפסיק ולפנות מקום לדברים חדשים.
"ארבייט הייתה תוצאה של חקירה ארוכת טווח לגבי מי שאנחנו כישראלים שחיים בארץ, זו הצגה על איך המיתולוגיה וההיסטוריה הזו מעצבת אותנו ואיך היא משפיעה עלינו כחברה היום. אני חושבת שמצב התודעה לא רק של הישראלי לא מזהיר. הייתה שואה לפני חמישים שנה, אבל יש שואות כל הזמן". וכדי להמחיש זאת - בסיום כל אחד משלושת פרקי הסרט, חוני המעגל מאזכר שואות אחרות ברחבי העולם.
"לנוער שלא ידע את יוסף"
"אני חושבת שהיינו יכולים להעלות את ההצגה עד היום", אומרת יערון, "וכשאני אומרת שהיא רלוונטית כפי שהייתה לפני עשר שנים, אני אומרת את זה בכאב. ההשפעה של השואה היא כל כך עמוקה והמקום שאנחנו נמצאים בו כל כך עגום, זה מה שעושה את היצירה הזו כל כך רלוונטית".
"אף אחד לא טיפל בצורה האולטימטיבית, האבסולוטית, החולנית והמזעזעת בשואה כמו שטיפלנו בנושא בפרויקט", אומר חוני על המשותף לו ולחברי הקבוצה, ובכל זאת מדובר ביוצרים אינדיבידואלים בהחלט. חוני: "לי חשובה העשייה, לאחר מכן - הכל בצד". יערון: "הטוטליות שלי היא חלק מהעבודה, זה קונצפט, אני רוצה להאמין שלא רק בעבודה הזו. אני מחפשת את המקומות שכתוב `עצור גבול לפניך` ולהרחיב את הגבולות. לחצוב בסלע עד שיצאו ממנו מים, שתן, דם, יזע ודמעות. הטוטליות היא גם הסיבה שבגללה הורדנו את ההצגה, קשה מאוד לעשות אותה בלי להיות מחויב לגמרי. בלי לצלול מחדש לתוך העבודה שמשחררת לחלוטין ובאיזשהו שלב הרגשתי שאני צריכה לנוח".
הסרט מצטרף לסרטו של אשר טללים "אל תגעו לי בשואה", תיעוד רב עוצמה נוסף, אם כי קונבנציונלי יותר, של ההצגה. על ההחלטה להציג את הסרט בחלל המרתפי בלבונטין 7 יערון וחוני המעגל תמימי דעים. חוני: "יש בזה משהו מחתרתי, אחר. זה מאוד מתאים לסמדר להציג במקום כזה, מקום איני, לנוער שלא ידע את יוסף".
26/02/2007
:תאריך יצירה
|