לכבוש את ההר
 
מבצר בופור שבדרום לבנון אינו נתפס בחוויה הצבאית הישראלית הקולקטיבית כסמל של מורשת קרב, כמו גבעת התחמושת או תל אל פאחר, למשל. יחד עם זאת, יש משהו מיתי-טרגי בהיסטוריה של האתר האסטרטגי הזה, שמהמאה ה-11, שצבאות שונים חשקו בו והסתערו עליו לכובשו, מהצלבנים והממלוכים ועד המוסלמים והישראלים.
 
ב-82`, מסתערת על ההר  סיירת גולני ובליל לחימה עיקש אחד כובשת אותו אך משלמת מחיר יקר: שישה הרוגים, בהם מפקד הכוח, רב סרן גוני הרניק. אחר כך זכורות-ידועות התמונות הנלעגות משהו על פסגת ההר, שבהן מנסה שר הביטחון דאז שרון להסביר לראש הממשלה דאז בגין את חשיבות המקום, אך חוסך ממנו את דבר האבידות, ובגין מצידו מפגין בורות בתובנות שלו בענייני צבא. ההר פונה כידוע ב-2000, עם הנסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון, ועל שנת השהייה האחרונה במקום כתב רון לשם את ספרו המצוין, "אם יש גן עדן".
 
יוסף סידר הוא אולי הבמאי הכי מחונן ואיכותי שלנו. בפנקס הקבלות שלו רשומים שני סרטים מכוננים, "ההסדר" ו"מדורת השבט", שהתכתבו עם מקומות שורשיים שלו (הוא בוגר בני עקיבא וישיבה תיכונית). הפעם הוא בחר להתרחק  מהביוגרפיה האישית  ונרתם לעיבוד "אם יש גן עדן" לסרט, כשאת התסריט הוא כותב במשותף עם הסופר, לשם.
 
המאמץ שארך לא פחות מארבע שנים, השתלם. סידר יצר את אחד הסרטים הטובים והאיכותיים שנעשו כאן אי פעם, וגם קטף פרס בינלאומי יוקרתי, שניתן לראשונה לבמאי ישראלי: "דב הכסף", פרס הבימוי בפסטיבל ברלין הנחשב.
 
אויב בלתי נראה
 
הסרט נובר באימה שמחוללת מלחמה, בתוצאותיה ההרסניות ובקורבנות החינם שהיא גובה. זהו סיפור האחיזה הדרוכה של קבוצת חיילים במוצב ההררי שבתוך המבצר הצלבני, שבועות אחדים לפני נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, ב-2000. החיילים לא מבצעים כמעט אקטים פעילים של לחימה, פרט לפתיחת צירים ממוקשים. הם דומים יותר לברווזים במטווח - מתחפרים במחילות בונקרים עמוקות ובעמדות מבוצרות, בציפייה לנפילה הבאה, ובניסיון לצמצם עד למינימום את מספר הנפגעים וההרוגים כתוצאה מפעולותיו של אויב בלתי נראה, אבל מאוד נוכח ומוחשי, שמצליח לפגע בהם ולכרסם להם במורל, בכוח העמידה וברוח הלחימה.
 
בראש הכוח עומד סגן לירז (אושרי כהן) הכריזמטי, שפקודיו מתנהלים בין ייאוש לתקווה. מצד אחד, כלוחמים שעוצבו  בסדנת הגיבוש הצה"לית, הם פייטרים שסולדים מתבוסתנות ועם ההבנה שכנראה מתקפלים מהמקום, מגנים במילים קשות את תנועת ארבע אימהות, מחוללת תנועת המחאה שתרמה להחלטה על נסיגה. אבל הפחד מהאיום הבלתי נודע מחלחל להם לתוך הנשמה, וכאשר מושמע לראשונה צמד המילים חוזרים הביתה, עולה להם לראשונה חיוך על הפנים.
 
הסרט נפתח עם הגעתו למקום של זיו (אוהד קנולר), קצין חבלה ונטרול מוקשים, שנשלח לצורך משימת פינוי ציר ממוקש. הוא מתחבר לאנשים, בהם קוריס (איתי טיראן), אושרי (אלי אלטוניו), זתלאווי (איתי תורג`מן), פבל (דניאל ברוק), רובי (יגאל רזניק), שפיצר (ארתור פרדז`ב), אמיליו (איתי שור), בייליס (גל פרידמן) ורוסמן (זהר שטראוס). אלה נעים בין הבונקרים הצרים המשמשים למגורים, לבין השמירה בעמדות-שוחות הצרות, כשהם מצויים קבוע בכוננות ספיגה, לכל נפילה שלא תבוא. ובאורח בלתי נמנע, כמה מהם נהרגים ונפצעים בתוך כדי הפעילות, הפאסיבית בעיקרה. 
 
הביצה- בועה הלבנונית
 
בניגוד לספר, המתעד כאמור את השנה האחרונה לשהייה בבופור, ויש בו התרחשויות גם בעורף, בבית, כולל מערכות יחסים רומנטיות של החיילים, הסרט מתמקד במקטע הצר והקלסטרופובי של שהיית הלוחמים בביצה-בועה הלבנונית המנותקת, כאילו מדובר בחיים בכוכב אחר. ובכך בעצם כוחו. בבניית המתח האיום והבלתי נסבל באוויר ובהישרדות המעיקה והמתישה, בהתייחסות הצינית וההומוריסטית לפרקים של החיילים לאספקטים שונים של השהייה שלהם במקום, תוך כדי פנטוז על הגשמת חלומות באזרחות. להשגת אמינות מירבית צולם הסרט בקלעת נמרוד, מנזר צלבני עתיק אף הוא, בקרבת החרמון, ולאותנטיות ולדמיון הנדירים לאתר המקורי אחראי גם יעקב איטח, מהנדס צבאי לשעבר, שבנה בזמנו את קו הביצורים המקורי בבופור, וגויס להפקה לשחזור הפרויקט.
 
הסרט מיטב לשרטט את התחושה הסכיזופרנית החריפה של החיילים - מצד אחד ההתעקשות לא לוותר ולהיתפס כנכנעים, ומצד אחר - הרצון להתמסר לתשוקה הנואשת לחזור הביתה, לשפיות, לנורמליות, לגבולות ישראל. ובתוך כדי כך עולה גם השאלה, האם היה הכרח בכיבוש המבצר (שהיה כבר בתחום השטח שצה"ל כבש וייתכן שזה היה רק עניין של זמן עד שהמחבלים הנצורים ייכנעו ויירדו ממנו).
 
אושרי כהן מפגין כאן ללא ספק את משחק חייו, לאחר שניצוצות מובחרים הפגין כבר ב"הכוכבים של שלומי" ובתפקיד קטן יחסית גם ב"מדורת השבט" של סידר. גם שאר השחקנים מיטיבים לבצע תפקידים מצמררים ומרגשים. אלון אבוטבול, בתפקיד קצין פיקודי בכיר שמגיע לתדרך את לוחמי המוצב ולדווח להם על הנסיגה הממשמשת ובאה, מתכתב כאן, באסוציאציה, עם תוצר מלחמת לבנון קולנועי קודם שלו, "שתי אצבעות מצידון".       

קשה להימנע מהשוואת "בופור" לסרטים אנטי מלחמתיים מכוננים, שעלילתם מתרחשת אף היא בחפירות, שוחות ובונקרים תת-קרקעיים, כמו "שבילי תהילה" המופתי של סטנלי קובריק או "מכתבים מאיוו ג`ימה" המצוין של קלינט איסטווד מהשנה. סידר מגלה שהוא הושפע גם מ"צוללת", סרטו מ-81` של הגרמני וולפגאנג פיטרסן, כשהוא ממיר את בניית תחושת המחנק במסדרונות הצוללת שמתחת לפני הים בזו שמתחת לאדמת לבנון הבוערת.
 
 "בופור" הוא אחד הסרטים המרתקים והמסעירים שנוצרו כאן אי פעם. יצירה קודרת, סגורה, שקטה ומאופקת, שמשדרת צעקה גדולה, קורעת לב.