מחול - MAX – מסע אל שורשי התנועה

ההפקה האורחת מפטרבורג של "אגם הברבורים" פענחה לצבי גורן את פשר הקסם והיופי ביצירתו החדשה של אוהד נהרין ללהקת בת שבע

מפגש קצוות

לעתים נדירות קורה אצלנו מפגש בלתי צפוי כמו זה שהיה בשבוע שעבר בין שני מופעי מחול גדולים שמשכו אליהם את נאמני הבלט הקלאסי והמסורת הרוסית שלו מזה, ואת שוחרי המחול המודרני והמסורת של להקת בת שבע ומנהלה מזה. שני קצוות. רק מעטים כנראה חוו את שני האירועים, אבל לטעמי דווקא החיבור המקרי הזה ביניהם יוצר את אחד מאותם רגעים בלתי נשכחים השמורים בדרך כלל לפסטיבלים יוקרתיים.

על "אגם הברבורים" בכוריאוגרפיה הקלאסית של פטיפה ואיבנוב כבר נכתבו תלי תלים של שבחים מאז הועלתה לראשונה בתיאטרון הבולשוי של מוסקבה לפני 120 שנה. זו יצירה קלאסית בכל מובן - במבנה המדויק, בתנועה המדוקדקת, בסיפור הברור, ובדרישות שהיא מציבה למבצעים אותה. יהיו הגרסאות לה אשר יהיו, פה ושם תוספות או שינויים, ולפעמים אפילו מהפכות כמו זו של מתיו בורן ולהקת הגברבורים. וכמובן, המוזיקה של צ`ייקובסקי, שמתעוררת מתרדמתה הקונצרטנטית בביצוע חי כל כך כמו זה שהביאו לכאן מפטרבורג להקת הבלט והתזמורת של תיאטרון מרינסקי (קירוב) תחת שרביטו של בוריס גרוזין.

על הבמה הקורוס הנפלא מלווה סדרה של סולנים בתפקידים השונים, כאשר בולטים בהם אנדריי איבנוב שובה הלב בתפקיד ליצן החצר, ולדימיר שקלירוב הצעיר בתפקיד הנסיך המתאהב בברבור אודט הלבנה, ונופל לרגע ברשתה של הברבור אודיל השחורה – שתיהן בביצועה הווירטואוזי המדהים של ויקטוריה טריושקינה. היא זו שמעניקה למופע כולו את האור הגדול, ביכולתה לעצב בתנועות המוכרות כל כך שתי דמויות שונות, באופיה ואפילו ביופיה הפיזי ולא רק צבע הבגד שהיא לובשת. מול אודט הרגישה, העדינה בצעדיה ובמחוות זרועותיה, היא מציבה אודיל נשית מאוד, מפתה בחיוכיה ובתנועה המתעגלת של מהלכיה. וכשרואים אותה עושה את התפקיד הכפול הזה אי אפשר שלא להתפעל להתרגש. פרימדונה אמיתית.

צפיתי בהופעה הנפלאה הזאת שלושה ימים אחרי הבכורה של MAX , יצירתו החדשה של אוהד נהרין ללהקת בת שבע שגם ממנה יצאתי בהרגשה של חוויה מרתקת. כיוון שהיצירה המיוחדת מבוצעת על ידי שני צוותים שונים של עשרה רקדנים ביקשתי מיד לצפות בה פעם נוספת. משום כך קרה שאת "אגם הברבורים" ראיתי בתווך, והתוצאה הבלתי צפויה הייתה שהיצירה הקלאסית האירה בזרקור חזק את נבכי המחול של נהרין, כשם ש-MAX האירה לי בעוצמתה את משמעות הקלאסיקה של הבלט.

קלאסי מודרני

מדובר למעשה במסע – שלי כצופה – אל שורשי התנועה המיועדת לבטא את המצב האנושי. בבלט הקלאסי מדובר במרקם עשיר של סמיוטיקה - תנועות מדויקות מאוד, היוצאות ובאות אל מבנים צורניים של קבוצות גדולות, ויוצרות את הסיפור באמצעות סימון מוסכם של רגשות, בדיוק מושלם של ביצועם על ידי מקהלת הרקדנים כולה ועל ידי הסולנים.

המחול המודרני פרץ את הגבולות האלה, שחרר את הביטוי הסמיוטי מכבליו, והטיל את כובד המשימה על אוצר תנועות בלתי נדלה, רעיונות כוריאוגרפיים משוחררים, וביטוי אנושי, אינדיבידואלי של הרקדנים מלכתחילה, גם כאשר מדובר בריקוד קבוצתי. בין לבין התפתחה אמנות הבלט-המודרני שחיברה בין הבלט למחול, ובהמשך גם נוצר מחול "בן זמננו" השובר לכאורה כל מוסכמה אפשרית.

MAX של נהרין הוא הבלט הקלאסי, המחול המודרני והמחול בן זמננו בעת ובעונה אחת. שני הצוותים השונים של רקדני בת שבע מצוינים ומעניקים ליצירה משקלים מובחנים, שונים ברושם הכללי של הביצוע. שניהם גם יחד מעניקים לרעיונותיו של נהרין חיוניות רבה ביכולותיהם ובשלמות של התנועה כקבוצה הנדרשת לאחידות או כקבוצה של אינדיבידואליסטים, ובעיקר בקטעים סולניים, בדואטים, שלישיות, רביעיות וחמישיות. הזיקה הברורה ביותר אל הבלט הקלאסי שהיא הבסיס המוצק לכל התפתחות המחול מגיעה ביצירה הזאת לשיא בקטע סולו של רקדנית (בביצועים נפלאים בעלי אופי שונה מאוד של גילי נבות מהצוות הראשון ויערה מוזס מהצוות השני) ובשלישיית הבנים הבאה מיד אחר כך. שלא במפתיע גם היה בהם משהו ברבורי מאוד.

מבע ראשוני של כאב ושמחה

כי כן, המחול הזה בנוי בדייקנות קלאסית של זיקה בין יחיד לרבים, יציאות סולניות או במבנים קבוצתיים קטנים, חזרה לקבוצה השלמה, ושוב פירוק והרכבה, ויצירה של מבנים בחלל הבמה ובמערך הזמן המהותיים. לא בכדי מתרחשת במהלך היצירה ספירה מדוקדקת באמצעות פס קול סמוי המשודר לאוזני הרקדנים, במקביל לפס הקול המושמע ברמקולים לקהל.

תחושת המבנה המדויק מודגשת באמצעות עיצוב התאורה המרהיבה של במבי (אבי יונה בואנו), שצובעת את הבמה ואת הרקדנים בעוצמות רכות או עזות, בגוונים כהים לעתים כמעט-חשוכים ובגוונים זוהרים, שמדגישים אגב כך גם את השוני בין שתי הקבוצות. רקפת לוי עיצבה את התלבושות הפשוטות, גופייה ומכנסונים, בגוונים של ירוק, סגול, חום, שחור.

תפקיד חשוב במיוחד יש להפקה המוזיקלית המרתקת של אוהד פישוף ועיצוב הסאונד המורכב של משה שאשו, ובעיקר באמצעות המוזיקה של מקס, הלא הוא מקסים וואראט, שאיננו אלא אוהד נהרין עצמו. המוזיקה כוללת קטעי מלל (בדרך כלל בקולו של נהרין, או אולי של האלטר-אגו שלו, וואראט), בשפות "אתניות" לכאורה, או בג`יבריש. המוזיקה מזכירה קטעי פולחן, בדרך כלל במקצבים הנשמעים לטיניים-אפריקניים, שלעתים נשמעים כצלילים בודדים נטולי הקשר.

אחד המרכיבים הבולטים במוזיקה היא ספירה מאחד עד שלוש או ספירה עד עשר החוזרת ויוצרת שיא יצירתי הנמשך כרבע שעה לקראת סופה של היצירה. בשלב הזה הספירה מאחת עד עשר מתבצעת בהדרגה, נוסח חד-גדיא, אבל רק של המספרים, פעם אחר פעם, כשכל ספירה מלווה סדרות שונות של עשר תנועות, בביצועים של סולו, דואו, טריו, רביעייה, חמישייה, של רקדניות או של רקדנים, וכלה בקבוצה כולה, ושוב בסדרות משתנות, ספורות בקצב אחיד ומדויק, כשרק אופי התנועות בכל מהלך יוצר את תחושת הקצב המתגבר.

ואחרי כל זה נשאלת השאלה על מה המחול הזה של נהרין. התשובה מורכבת כמעט כמו המורכבות של כל אחד מהצופים. לא כפרשנים של סיפור אלא כיוצרים אותו יחד עם הכוריאוגרפיה. עבור נהרין זהו מסע אל מהות אנושית. והוא עושה זאת באמצעות מסע אל שורשי התנועה היוצרת מחול הרבה מעבר להגדרות המוכרות, אל התנועה היוצרת את המבע הראשוני של כאב ושמחה, של בדידות היחיד, של זוגיות, של צוות, ושל החברה כולה.

והרי זו מטרת האמנות הזאת – על הבמה ובקהל גם יחד.