מחול - סיכום הפסטיג'אז

הפסטיג`אז הנוכחי הציב תחרות משמעותית לאחיו התל-אביבי בסינמטק, בוודאי בכל הקשור להפקות המקור המרשימות. לגבי האמנים מחו"ל – יש להגדיל תקציבים

לייבוביץ` והאורקסטרה

עד הפסטיבל הנוכחי לא היה ניתן לדבר על תחרות משמעותית בין הפסטיבל התל-אביבי בסינמטק ושכנו מגבעתיים. בגבעתיים שיתפו פעולה עם מכוני תרבות ממזרח אירופה ולמרות שהרמה הייתה סבירה בדרך כלל לא היו פריצות דרך או גילויים אמנותיים חדשים. השנה, עם מינויו של איש מוזיקת העולם דובי לנץ למשרת המנהל חוזקה מאוד ההפקה המקומית. כל מה שראיתי ביום הראשון היה חדש לגמרי, ולחלק מהקטעים לא היו שמות. מצד שני בפינת האמנים האורחים לא שמעתי משהו באמת מסעיר. יש לזכור כי ישראל מייצאת אמני ג`אז ברמה מאוד גבוהה ואמניה הבכירים מתמודדים בהצלחה מול טובי הנגנים באירופה.

המופע הישראלי הראשון היה ה"אורקסטרה" של אבי לייבוביץ`. 13 נגנים על הבמה. תשעה נשפנים (ארבעה סקסופונים, שלושה טרומבונים, שתי חצוצרות) מלווים בחטיבת קצב של קלידים,גיטרה, בס ותופים, בסגנון המערב ג’אז, רוק ומקצבים לטיניים. לדעתי אבי לייבוביץ`, שהיה הראשון לקבל את פרס ראש הממשלה בהלחנת ג’אז, הוא מעבד הג’אז הטוב ביותר בישראל. הוא יודע לכתוב לנשפנים בצורה לירית מתוחכמת, כאילו היו מקהלת קולות. הטקסטורות התזמורתיות שלו מזכירות לי את גיל אבנס ותקופת ה"Cool Jazz" וכך הוא מחליף בריטון סקסופון בסופרן סקסופון, יוצר שטיח של מתכת מחצוצרות וטרומבונים ומעניק שפע של אפשרויות לסולנים הצעירים (בלט בנגינתו נגן האלטו אלון פרבר שגם עיבד והלחין אחד מהקטעים).

לצערי ניגן אבי לייבוביץ`, שהוא טרומבוניסט יוצא מן הכלל, רק בקטע הראשון. בשאר הקטעים הוא אייש את עמדת הקלידים השנייה. אולי לא רצה לייבוביץ` להאפיל על המשתתפים היותר צעירים-בעיני זהו שיקול מוטעה. כמנצח, לייבוביץ` מאוד רגוע. מאפשר למוזיקה לזרום ושומר על כלי הנשיפה לבל יגבירו עצמה במקומות השקטים. יצירותיו מתאפיינות בקצבים מורכבים ולא סימטריים ובשפע של ליריות בקווים המלודיים.

עיבודו לשיר של תיסלם "לראות אותה היום" היה מופת של התייחסות ג’אזית לשיר פופ, על ידי הבלטת היופי המלודי של היצירה והפיכות התזמורת למכונת קלידים ענקית. הקונצרט, שהיה תענוג לאוזניים נגמר מהר מדי. יחד עם ההדרן (" היינו חוזרים גם בלי מחיאות כפיים" אמר לייבוביץ` בגילוי הלב המאפיין אותו, איש ללא כל גינוני טקס מאולצים). נמשכה ההופעה פחות משעה, זמן קצר מדי, שלא אפשר לנגנים רבים להתבטא כסולנים.

טעימות והעוד האנדלוסי של עמוס הופמן

באולם הגדול התנהל באותו זמן "תפריט טעימות", דהיינו טעימה של חצי שעה משלוש הלהקות האורחות. הספקתי לשמוע שתיים: מאוסטריה הגיע צמד של זמרת-חצוצרנית- מיכאלה רביטש וגיטריסט-רוברט פאוליק. מיכאלה היא חצוצרנית מעניינת וגם זמרת לא רעה. הייתי מוכן להאזין לצמד במועדון לילה. אבל הגיטריסט לא מספיק טוב כדי להחזיק הופעה פסטיבלית, והבמה של האולם נראתה ריקה ולא מאוישת. גם החומר המוזיקלי היה שגרתי. ההופעה הבאה, טריו מדנמרק הייתה הרבה יותר טובה. מאלן מורטנסן היא זמרת צעירה שייצגה את דנמרק באירוויזיון לפני חמש שנים. היא יפה מאוד, מנגנת גיטרה אקוסטית ובוטחת בהופעתה - חיית במה אמיתית,המלווה בפסנתרן ובסיסט מאוד מקצועיים. הקטע הידוע "Take 5" של דייב ברובק, החל בסולו בס והעדר התופים לא הפריע לטריו להחזיק בביטחון את מקצב חמשת הרבעים וגם לאלתר בו.

אבל כנראה שההרפתקאות האמיתיות של הפסטיבל מתרחשות בהרכבים הישראלים, ועדות לכך הוא המופע "נעמה - ג’אז ,עולם ועוד" של הגיטריסט ונגן העוד עמוס הופמן. הופמן סונן על ידי מוזיקאים רבים כגיטריסט העתיד של ישראל, אך רביעייה זו הוקדשה בעיקר לנגינת העוד שלו. הופמן מנצל את העוד בצורה שונה מעמיתיו המסורתיים: הוא מנגן עליו אקורדים ואוקטבות, ומבליט את ההיבט האנדלוסי שלו.

כל הקטעים נכתבו על ידו ולרובם עדיין לא היה שם. סייעו לו החלילן המצוין הוותיק אילן סאלם, המתופף אילן קצ`קה שהרכיב על הבמה מערכת תופים אתניים מארצות שונות, בדרך העמדה של מערכת תופי ג’אז, והבסיסט בן דנציג.

הופמן חולק כבוד גדול למוזיקת עולם ושומר ברוב הקטעים על המבנה הצורני של פתיחה אטית המציגה את הסולם הנבחר שבו כתוב הקטע (מאוואל) ולאחריו המנגינה במקצב מהיר וקטעי סולו. הוא חורג מהמוסכמות בכך שאינו מאמץ מסורת ספציפית אלא מערבב אותן. למשל קטע בו העוד מנגנת תבנית מלודית חוזרת בסגנון סלסה קובנית, אבל במקצב מזרחי. אולם לעתים יש דמיון גדול מדי בין הקטעים החדשים. כשעשה הופמן אתנחתא מהעוד, ועבר לגיטרה (ודנציג עבר לבס גיטרה) הרגשתי הקלה מסוימת. הופמן הוא וירטואוז שופע רעיונות הקשורים זה בזה ובשטף הנגינה שלו אין לו מתחרים.

המרחב השמי של שמי

יומו השני של הפסטיבל היה יומם של אלה שכבר הוכיחו את עצמם וקוצרים את פרי עבודתם. למשל שם טוב לוי ,שהאנסמבל שלו זכה לאולם מלא ולתשואות רבות. לוי הוא פרפורמר ומלחין ותיק שידו בכל. הוא היה בין הראשונים בסצנה הנהדרת של הרוק המתקדם של שנות השבעים ("קצת אחרת"), עסק במוזיקה אתנית לפני כולם, כתב שירים לאריק איינשטיין, הקים את "ששת" וכתב מוזיקה לעשרות סרטים. בלי שניחן בקול גדול הוא המבצע הטוב ביותר של שיריו. הקהל התרגש אתו כששר את "בלילות הסתיו" (השיר הראשון שחיבר) או שיר בולגרי שלמד מסבא שלו ("בטיטושקה"). מגוון הכלים (עוד וטובה- שרלי סבאח) ושליטתו בחליל, בחלילית ובפסנתר הביאו את הגוון המתבקש וצורת ההגשה ההומוריסטית, הבלתי אמצעית שלו קיצרו את המרחק בין הבמה לקהל.

בלי יומרות להיות הרכב המתרכז באתניקה בלבד, הראה לוי כי "קטע שמי" לא היה התפרצות מקרית למרחב השמי אלא חלק אינטגרלי מאישיותו המוזיקלית. שמענו עיבוד לעבד אל וואהב ("צעדי אהובי" ), מנואט של באך, "שעת הצוענים" ועוד . החלקים הבעיתיים יותר במופע היו דווקא הקטעים הג’אזיים. הסאונד באולם הגדול לא היה ממוקד, הבס החשמלי –אקוסטי לא היה ברור וכלי ההקשה של נועם חן אינם תחליף למערכת תופי ג’אז. הדבר בלט במיוחד בשיר "עננים " ( (Nuagesשל ג`נגו ריינהרט, הגיטריסט האגדי. נגינת המלודיה הייתה טובה אך האלתורים חשפו הרכב שאינו מתאים לנגינת סווינג. ניתן היה לדלג על השיר ולהתרכז בקטעים האחרים שבוצעו באופן מאוד מקצועי.
הפסגה: דג`יברי והכהנים

אלי דג`יברי- בכיר סקסופוני ישראל, ואולי אחד מהטובים בעולם כיום. גדולתו מתחילה בצליל שלו. יש נגנים המתרכזים בתוכן ובצורה ושוכחים שהדבר הראשון שמגיע אלינו זה הסאונד הבסיסי של המבצע. לדג`יברי יש סאונד מהפנט שעוטף את הבמה. הוא יכול להיות קטיפתי ויכול להיות קשוח אך בכל מקרה הוא שובה אותך מייד. מהסאונד באה המלודיה. דג`יברי הוא אמן מלודי, הנסמך על מבנים הרמוניים לא מורכבים ומקצבים ברורים. יש לו בעצם שני צינורות לביטוי עצמי. בקצבים איטיים הוא סנטימנטלי, כובש ומצליח לבטא הוויה ישראלית (בקטעים כ"שיר ישראלי","מיקה"). בקטעים המהירים הוא אוהב לקחת מוטיב ושסע אותו לגזרים על ידי חזרה עליו בצורת שונות בטכניקה פוסט-קולטריינית. שמו של אלבומו האחרון "Emotionally Available " (פנוי רגשית) מבטא את גישתו לחיים ולנגינה. יחד עם הבסיסט המצוין אור ברקת (הזכור לטוב מה"אורקסטרה"), המתופף אביב כהן והתגלית החדשה שלו- וירטואוז גיטרה בן 16 בשם עומר שונברגר (אני מניח שנשמע עליו הרבה בעתיד), הגיש דג`יברי סט בלתי נשכח.

בחלק השני של הערב שמענו את שישיית "שלושת הכהנים". אין ספק שמדובר במשפחת הג’אז הפורה ביותר בארץ. מדובר בשני אחים ובאחות: אבישי כהן הוא בכיר החצוצרנים שלנו, הנמצא כרגע בניו יורק. אחותו ענת, מעבדת מצוינת, נגנית טנור סקסופון וקלרנית החיה בניו יורק ואחרון חביב- יובל כהן (שעליו כתבתי רבות בהופעתו בפסטיבל הג’אז בסינמטק 2007 ) נגן אלטו ומלחין שנפגע במחלה קשה, השתקם והמיר את הטכניקה המסחררת בנגינה מדודה, מינימליסטית ומדויקת.

אליהם חבר פסנתרן המכיר היטב את שלל המסורות הקלאסיות אליהםן מכוונת שלישית כהן, המתופף רביב כהן והבסיסט יוראי אורון שלמשמע נגינתו בקונטרבס לא יכולתי שלא להרהר מה היה קורה אם הוא היה מלווה גם את שם טוב לוי. אני מודה שהקטעים הכי מרגשים בסט השני היו קטעי א-קפלה (ללא לווי). עיבודיה המרגשים של ענת כהן מגיעים לשיאם כאשר הקלרנית והסקסופון מלווים בקול שני את החצוצרה. במיוחד אהבתי עיבוד למנגינה נשכחת של המלחין הקובני לקוונה (מלגניה) בשם "קומפרסה" משנות החמישים.
האלגנטיות, המאפיינת בדרך כלל נגנים זקנים כמו קבוצת "בואנה ויסטה" צצה מחדש בביצוע צעיר, בעיבוד מודרני.

החלק השלישי והמרגש ביותר של הערב היה נגינה משותפת של הכהנים ודג`יברי, שהיה חבר ילדות שלהם ומרגיש איתם כדג במים. המופע המשותף היה ללא ספק פסגת הפסטיבל וזה היה הערב שהיה צריך, לדעתי, לסיים את הפסטיבל, הן מבחינה כמותית (קהל היושב גם על המדרגות, אורך המופע ומספר המשתתפים) והן מבחינה איכותית. חזרנו הביתה עם הראש בעננים. שביעייה כזו יכולה להופיע על כל במת פסטיבל ג’אז היוקרתי ביותר בעולם.