מחול - רונה קינן פינת גורדון

"זה נהיה קצת טרנד להגיד שאני מאופקת, שאני אסופה, עד כדי בקשות שאני אפזר את הקוקו. ואני מרשה לעצמי להתקומם ולהגיד, אפשר לאהוב את זה או לא.. אבל אי אפשר לרצות שזה יהיה משהו אחר". רונה קינן אחרי אלבום שני, בעיצומו של סיבוב הופעות, בשיחה עם חברתה משכבר טל גורדון

קלאסיקה

לפני למעלה מתשע שנים, באיזה ערב במועדון אלנבי 58 ז"ל, הרמתי את הראש והמבט שלי פגש זוג עיניים כחולות שהרגשתי שיש לי איזה קשר אליהן, למרות שהיו שייכות לנערה שלא ראיתי מימיי. התגברתי על הבושה ומצאתי את עצמי ניגשת אליה ושואלת לשמה. כשאמרה שקוראים לה רונה קינן, קישרתי את השם לדיבורים על הנערה הכל כך צעירה ומוכשרת שהשתתפה בפרויקט של ערן צור, "אתה חברה שלי". מודה שלא שמעתי עד אז את אותו אלבום, אבל רק מהעיניים שלה ידעתי שהשירים שלה יהפנטו אותי, ואמרתי לה שאני מרגישה שאנחנו צריכות לעשות משהו ביחד, ושתתן לי, אם אפשר, את הטלפון שלה.

בשנתיים שעברו מאז אותה פגישה הספקנו להופיע יחד ולהקליט אלבום, אחר כך עברו כמה שנים טובות שבהן הופיעה מול קהל לא קטן של יודעי דבר אדוקים באהבתם, שרק חיכו, כמוני, ששאר העולם יכיר כבר את הסוד שקוראים לו רונה קינן, ואת השירים המופלאים שלה.

בחודש האחרון יצא האלבום השני והיפהפה שלה, "עיניים זרות", ובו עשרה שירים שכתבה והלחינה (ביניהם הדואט שכתבה, "הריקוד המוזר של הלב", וביצעה עם גידי גוב) ודיסק נוסף ובו בונוסים כמו קליפ, ביצועי הופעות וקאברים, שעל כולם שורה הקו המוזיקלי שלה שהמונח היחיד שעולה לי בהקשר שלו הוא קלאסיקה.

אגרסיה בריאה

"יש איזה פוטנציאל של אובדן בזה שאתה מפסיק להיות סוד", היא אומרת. "לאבד סוג מסוים של קהל שהיה מוכן להיות שם רק כשהמשוואה הייתה `אני והסוד שלי`. יש אנשים שנטשו ברגע שהייתה איזה מגמה של התרחבות, וזה בסדר, ויש אנשים שנטשו סתם כי הם היו אז ילדים והיום הם כבר לא. הקהל משתנה כל הזמן. חלק מהאנשים עזבו, חלק נשארו, יש כל הזמן פרצופים חדשים, אז תמיד יש גם תחושה חמצמצה, אבל מצד שני אתה לא יכול לקחת כל הזמן את כולם בחשבון. אתה חייב לעשות מה שנכון לך, ברמה הכי פשוטה, עד כמה שזה נשמע סיסמת הוליווד כזאת".

- עוד דבר שלא היית צריכה להתמודד איתו כל עוד היית בגדר סוד של יודעי דבר, הוא ההתמודדות עם התקשורת.

"אני חושבת שברגע שאתה עושה איזה פעולה שיש לה הד בעולם אתה חשוף לביקורת. כל זמן שהייתי בגדר הבטחה אפשר היה נורא לאהוב, נורא לחכות למשהו ממני, למוצא פי. יש גם משהו נוח בעמדה כזאת כי אין שום עימות. היום, אפשר לאהוב, אפשר לא, אפשר עכשיו להגיד שזה מסחרי, שזה לא מה שקיווינו. זה מעמיד אותי בתוך המציאות המרה שלא כולם יאהבו את מה שאני עושה, ואז באמת יש כאן סוג של התמודדות שעם הזמן אני מוצאת בה גם מקומות מדרבנים ומתדלקים, כי אז אני יכולה להגיד, `אוקיי, אתם לא אוהבים את זה? בסדר, זה לא ישנה את זה שאני אמשיך לעשות את זה, שאני גאה בזה`. ודווקא באלבום הזה אני מרגישה את זה יותר, למרות ששמונים אחוז מהביקורות היו אוהדות, אבל גם באלה שהיו לא אוהדות, שמתי לב שהרבה פחות קל להזיז אותי ממה שאני מרגישה. שעשיתי משהו שאני באמת ובתמים גאה בו.

"פתאום קלטתי שיש איזה אגרסיה בריאה שמתעוררת אצלי. יש כל הזמן מסרים סותרים. מצד אחד מעריכים, במרכאות, שזה איכותי, מצד שני רוצים שזה יהיה בראש צעיר ומוטרף. זה נהיה, למשל, קצת טרנד להגיד שאני מאופקת, שאני אסופה, עד כדי בקשות שאני אפזר את הקוקו. ואני מרשה לעצמי להתקומם ולהגיד, אפשר לאהוב את זה או לא, אפשר להחליט לא לקנות, אבל אי אפשר לרצות שזה יהיה משהו אחר".

ילדה של מבוגרים

"חושך/ לא ראיתי כלום/ עיניים זרות עיבדו נתונים/ ניסיתי להפוך את עורי/ אבל העור שבפנים דמה מדי לשלי/ רציתי להדוף את השנים/ שעומדות בינינו/ בלי להבין/ שאין כלי נשק בעולם/ שרק מתוקף אהבתי יכריע את הזמן" ("עיניים זרות", מילים ולחן: רונה קינן)

- היום את בת עשרים ושבע, אבל כשהיית ממש ילדונת, טינייג`רית, כבר עבדת עם אמנים מבוגרים ממך בלא מעט שנים, כמו ערן צור, שהתייחסו אליך כמו לאדם בגילם. גם הכתיבה שלך, השירה שלך, יש בהם משהו מאוד בוגר. את מרגישה שיש איזה פער בין איך שתופסים אותך לאיך שאת מרגישה מבפנים?

"אני דווקא מרגישה בשנה שנתיים האחרונות שאני מתחילה להדביק את הקצב. הרבה שנים, גם בילדות, גם בתיכון, הייתי ילדה של מבוגרים באיזשהו מובן, והרבה פעמים התייחסתי לעצמי כאל כזאת בלי לחשוב שזה בסדר גם אם אני לא אהיה כזאת. וזה גבה גם איזה סוג של מחיר, כי יש בי צדדים שאני מרגישה שהם כבר כמעט זקנים, ומצד שני סוג של אינפנטיליות של ילדה בת תשע, אז לא הכל נדבק בינתיים. אני מקווה שעד גיל שלושים אני אצליח ליישב את הסוגיה הזאת.

"אני בת עשרים ושבע, וגם מתחילה יותר ויותר לקחת את האחריות של אדם בוגר, כי קודם הייתי בוגרת אבל גם ילדותית, והיה מין חוסר סינק כזה בתוכי. באיזשהו שלב הבנתי שיש משהו מצד אחד נורא מנחם ונעים ונוח בזה שמתייחסים אליך כאל איזשהו פלא, משהו שמפתיע ביחס לגיל שלו, ומצד שני, זה קצת יכול לקבע ולשתק. אני חושבת שיש איזה רגע של שבר כשאתה מבין שאתה לא בן שמונה עשרה ושאתה צריך לשפוט את עצמך ולצפות שאחרים ישפטו אותך על פי התוצאות, על פי המוזיקה שאתה עושה, ולא על פי כמה זה מפתיע ביחס לגיל שלך".

"את תקפצי ואת תגיעי"

- תארי לי במילים שלך מה עבר עליך מהאלבום הקודם ועד החדש

"אני חושבת שבאלבום הקודם היה לי איזשהו צורך לסכם כמה שנים של פעילות, ולהכניס שירים ותיקים יותר, לעומת האלבום הזה שהייתה בו איזו נורמליזציה. התחלתי להרגיש שלמרות שזה מאוד חשוב ולמרות שזה עומד בפני עצמו, זה עדיין עוד אלבום בדרך. אני לא מבזבזת זמן על להתאבל על שירים שלא נכנסו, כי אני יודעת שהם יכנסו לאלבום השלישי, ואם לא לשלישי אז לרביעי, כי זה כבר לא האלבום הראשון וגם לא האחרון, אני מקווה..."

- ומה השתנה מבחינה מוזיקלית?

"הקלטנו את האלבום הזה בלייב. כלומר לא להקליט בחלקים ובשכבות, קודם בס-תופים, אחר כך גיטרות, ואז עוד תפקידים, אלא פשוט להתכנס בחדר אחד, הלהקה שלי ואני, ולהקליט ביחד את כל השירים, כשכל התפיסה היא הרבה יותר של מקרו, מתייחסים לטייק שלם, לא לפרטים מאוד קטנים אלא לאווירה. ניגנו כל שיר שלושה ארבעה טייקים, בחרנו את הטייק הכי טוב, ואחר כך היו תוספות ממש מינימליות.

"אני חושבת שיש משהו בעבודה הזאת של להקה שמנגנת לייב במשך שלושה ימים אינטנסיביים את הערימה הזאת של השירים, שיצר איזה סוג של טקסטורה אחידה יותר. לטוב ולרע, אגב. אחד הדברים שאני מקשיבה להם בהנאה באלבום הראשון זה העובדה שהיה בהם משהו קצת יותר אקלקטי מבחינת סאונד. אבל גם מבחינת הכתיבה יש משהו יותר הומוגני באלבום הזה, בגלל שהוא נכתב בתקופה מרוכזת אחת ולא לאורך שבע שנים, ואני חושבת שיש בו קצת אווירה של הופעה, אני מקווה לפחות שיש בו את האיכות הזו של לייב שלא יעזור, יש אותה רק בלייב".

- מאילו סיבות בחרתם מראש את צורת ההקלטה הזאת?

"זאת הייתה בחירה של יזהר (אשדות, המפיק שהולך עם קינן מאז האלבום הראשון). חלק מהסיבה זה שיש משהו בתנאים היום שמאלץ אותך להצטמצם - ואני רואה בזה דבר מאוד חיובי - שאין את הפריבילגיה, גם הכלכלית, לעשות אלבום במספר חודשים. יותר מזה, גם יש איזה עניין של להתגבר על מחסום פוטנציאלי של אלבום שני. ברגע שאומרים, `אנחנו יוצאים עם תוצאה בתוך שלושה ימים`, כל התפיסה משתנה. זה כמו ששמים אותך מול איזו משוכה ואומרים לך `את תקפצי ואת תגיעי`. אין שאלה, אין זמן לשאלות, יש לך עכשיו כמה שניות, תקפצי, ובסוף הכמה שניות האלה תגיעי לקצה השני. אז את גם מתחילה להאמין בזה, וגם, כמו במקרה הזה, ליהנות מזה.

"תמיד בחזרות יש את התחושה הזאת של הראשוניות. הרבה פעמים כשמנגנים שיר בפעם הראשונה יש איזה קסם, ואחרי שמנגנים אותו בחדר חזרות בפעם העשירית, מתייחסים אליו באופן שכלתני יותר, ומתגעגעים לתחושה הראשונית הזאת. יש איזו קונספציה מוטעית בעיניי, שדברים טובים צריכים לקחת הרבה זמן, `אם עבדתי על האלבום הזה חצי שנה אז אני יכולה להתייחס אליו בכבוד`, ואני חושבת שרוב האלבומים שאני אוהבת נעשו במעט מאוד זמן".

להעריץ ספה

" את הקווים החסרים לדמותך ציירתי בעיפרון שקוף/ אולי משהו יתבהר לכדי תמונה מתוך החסר/ לולי לולי לה/ אני מזכירה לעצמי שינה ישנה/ לולי לולי לה/ ומרדימה את עצמי/ נשימה נשימה" ("שינה ישנה", מילים ולחן: רונה קינן)

- בפעם האחרונה שפגשתי אותך אמרת שגם בתקליט הזה המשכת להתעסק באותם חומרים שהזינו את הטקסטים של האלבום הקודם

"הכל נע סביב אהבה, סביב יחסים, סביב איזשהו געגוע לאיזה ילדות אבודה".

- שהייתה או לא הייתה?

"קשה לדעת. אני לא ממש זוכרת, אבל כנראה שכן. אבל זה אפילו לא למה שהיה או לא היה אלא באמת לעובדה שהיה משהו פתוח ואפשרי. החיים היו מין דף לבן".

- ואולי כותבים משליכים על המציאות ועל הכתיבה את התכונות שטבועות בהם, ואת פשוט אדם שיש בו געגוע, נקודה, לא?

"אין ספק שאני אדם די סנטימנטלי. אבל אני מרגישה שחלק גדול מהשירים שנכתבו באותה תקופה ולא נכנסו לאלבום הזה, סביר להניח שיכנסו לתקליט הבא, וסביר להניח שהתמות יישארו אותן תמות. אחרי שאני אוציא את ערימת השירים שסבבו סביב הנושאים האלה אני צריכה ויכולה להתקדם קצת הלאה".

- באחת הביקורות על האלבום כתב המבקר שהתקליט מציג דמות נוסטלגית, "אחת שאוהבת לקחת את הדברים לאט, לשמוע תקליט ישן בבית ולהתכרבל עם ספר טוב בדירה קטנה וחמימה". איפה הפער בין הדמות הזאת לחיים האמיתיים שלך?

"אני די טיפוס של `אין דורז`, בזמן האחרון יותר מאי פעם. כשיש זוגיות בריאה רוב הזמן רוצים להישאר בבית ולראות טלוויזיה ולאכול ולהתחבק. מה עוד החיים יכולים להציע שיכול להיות יותר טוב מזה... עכשיו בכלל, מאז שקניתי את הספה החדשה שלי, ספת רטרו כזאת משוק הפשפשים, בצבע ירוק בקבוק, ספה מהממת, מדהימה באמת, אני כל היום מסתכלת עליה בהערצה, בודקת את הפרופורציות בינה לבין הבית, בודקת איך יהיה הכי נוח לראות בה טלוויזיה, כמה כריות צריך בשביל הפוזיציה המושלמת, דואגת ששאר הבית יעבוד איתה בהרמוניה. זה לא ייאמן כמה אפשר להעריץ רהיט..."

"לא רוצה להתרווח"

- אחרי שנים שבהן כונית הבטחה, את מרגישה שפרעת אותה? את עומדת בהישגים שהצבת לעצמך?

"אני חייבת להגיד שכן, אבל אני לא רוצה להתרווח, לא רוצה שיהיה לי מדי נוח. שיהיה נוח, אבל רק על הספה, לא בקריירה. ברור שיש לי סיפוק מזה שאני יכולה להחזיק ביד את האלבום הזה ולהגיד שאני וחבריי הצלחנו לעשות משהו שאנחנו אוהבים להקשיב לו, אבל אני חושבת הלאה ורוצה כבר להיכנס ולעשות את האלבום הבא".

- ומה החלום הכי גדול?

"אני לא הולכת בראש למקומות שאני חושבת שהם לגמרי פנטסטיים, אבל כשעשינו חימום למופע של שון לנון והופעתי מול הכמות הכי גדולה של אנשים שהיו מולי אי פעם, קיבלתי פתאום קצת תיאבון. אמרתי, `אוקיי, העולם הוא מקום גדול, אולי שווה מתישהו לבדוק מה יש שם בשבילי, או מה יש לי להציע לעולם`. אפילו רק ברמה האישיותית אני חושבת שחשוב שאני אצא פעם אחת בחיים מתל-אביב, גם אם רק לכמה חודשים".

ההופעה הקרובה של רונה קינן תתקיים ביום ראשון, 8 באפריל 2007 ב- 22:00 בתיאטרון חולון, במסגרת פסטיבל "ימי זמר" אורחים: יהודית רביץ ויזהר אשדות.