מחול - צעדים ראשונים: שיחה עם עידן כהן

דרכו של רקדן וכוריאוגרף צעיר בישראל אינה פשוטה כלל. תיזוז בין עבודות, אימונים מפרכים והתעקשות על היצירה ללא גורמי מימון כשאתה תלוי וניזון מרצונם הטוב ומן התשוקה ליצירה של הרקדנים שלך. אבל זכייה בתחרות בינלאומית יכולה להשיב את הרוח למפרשים, לפחות זמן מה. שיחה עם הכוריאוגרף עידן כהן, שזכה לאחרונה במקום שני בתחרות מחול בגרמניה

רגש טהור

עידן כהן, 29, יצא לדרכו ככוריאוגרף עצמאי לפני שנתיים, אז עזב את להקת המחול הקיבוצית שבה רקד במשך כשש שנים. בשנתיים האחרונות העלה במסגרות שונות כמה מיצירותיו -Yellow Brick Road עלתה עוד במסגרת הקיבוצית, ואחריה באו "אידרה בכוס תה" ("גוונים במחול" 2005) והטריו "שנה של דג" שאתו הוזמן לתחרות בינלאומית למחול מודרני "No Ballet" בלודוויגזהאפן, גרמניה.

לפני כשבועיים חזר כהן מן התחרות כשבאמתחתו פרס שני, ששוויו 5,000 יורו (כ-30 אלף ₪). כהן שהתקשה לממן את הנסיעה לרקדניותיו (ריטה קומסרצ`יק ,מרב כהן ושרון וזנה) ולו, יכול היה סוף סוף לגמול לכל מי שעזר לו ללא תשלום בשנתיים האחרונות, שלא לדבר על הדרבון הנפשי להמשך העשייה.

לפני שנמשיך – גילוי נאות. עידן כהן ואני מכירים כבר כמה שנים טובות, מאז שרקד בלהקת המחול הקיבוצית הצעירה. האיש הצעיר הזה שהוא בה בעת עדין ומצחיק וציני, למד אמנויות מגיל צעיר אבל החל לרקוד רק בגיל 19. ההשכלה האמנותית הרחבה שלו,שאתה הגיע למקצוע, מייחדת אותו אולי מיוצרים אחרים, ועם זאת המודעות העצמית וההומור הדק (כמקור ההשפעה הוא מוכן לציין רק את אלילתו מנוער קייט בוש) שומרים אותו נקי לגמרי מחשיבות עצמית ומפאתוס, וזה ניכר גם בעבודתו. ב- "שנה של דג", היצירה שנסעה לתחרות ומוגדרת כ"טריו לשלוש `טבועות`" הוא מצליח לגעת ישירות ברגש טהור, תחושה שבעיני כלל אינה מובנת מאליה ביצירות מחול עכשוויות.

"העבודה צריכה לצאת ולהיחשף"

- ראשית ספר לי על התחרות – איך מחליטים להגיש התמודדות ובמה זה כרוך מבחינה ארגונית

"אחת העצות הטובות שקיבלתי אחרי שעשיתי את העבודה ל`גוונים במחול` הייתה לנסות ולגלות כל מיני מסגרות ברחבי העולם שמציעות פלטפורמות לאמנים צעירים להציג עבודה שלהם בין אם זה פסטיבלים למחול ובין אם זה מסגרות תחרותיות שהן פלטפורמה טובה לאמנים צעירים להיחשף, לפגוש, להיפגש לראות עבודות של אמנים אחרים ולהראות. עשיתי מחקר קטן באינטרנט ונכנסתי לאתרי מחול באירופה ובחלקים אחרים של העולם אתה שולח DVD וקורות חיים וממלא טופס הרשמה לתחרויות. במקרה של התחרות הזאת קיבלתי את הלינק לאתר מיהודית ארנון, מייסדת להקת המחול הקיבוצית, כלת פרס ישראל ואישה מדהימה. יש לי קשר מאוד חם אתה מהתקופה שהייתי בלהקה. והיא התקשרה אלי ואמרה העבודה יכולה להתאים.

"פחות מחודש וחצי לפני התחרות קיבלתי תשובה שהעבודה התקבלה יותר מ-300 עבודות שהוגשו מ-37 מדינות, כאחת מ- 18 העבודות שישתתפו בתחרות. המארגנים נתנו לנו צרכי במה מינימליים – תאורה, במה, איש סאונד ובתי מלון מסובסדים. את השאר – כרטיסי טיסה, שכר וכלכלת אמנים, סכום של בערך 14 אלף ₪ ניסינו לגייס בעזרת אנשים יקרים ממרכז סוזן דלל וממוסדות נוספים, אבל למרות שאנשים רצו לעזור בסופו של דבר תשעים אחוז ממנו היה על הכתפיים שלי, מחסכונות. זה סוג של הימור כלכלי. ולא מתוך אמונה שזה ישתלם. אלא מתוך אמונה שהעבודה צריכה לצאת ולהיחשף ושזו חוויה חשובה בשבילי ובשביל הרקדניות. עבדנו יותר משנה מאוד אינטנסיבית על העבודה הזו בלי שכר ובלי תנאים כלכליים נוחים רק מתוך אמונה ורצון ובגלל ההנאה שבדבר".

- מה קרה בפסטיבל?

"ביום השני של הפסטיבל הועלו שמונה עבודות וביניהן שלנו, ומתוכן נבחרו ארבע לשלב הבא. מהרגע שעלתה העבודה הרגשנו שמקיפים אותנו בהמון חום והתלהבות, ואפילו מחבר השופטים פנו אלינו ואמרו שהעבודה מרגשת ויוצאת דופן וחווייתית והייתה תחושה מאוד טובה. הייתי אטי וזהיר בתגובות שלי נזהרנו מלהשתכר מהתחושה הזו ומהפרגון. גם עבודות אחרות היו ברמה מאוד גבוהה . היינו מוקפים באנשים מכל העולם - מיפן ומארצות סקנדינביה, ומארצות הברית ומלונדון מורחבי אירופה. בארוחת בוקר יושבים אנשים מכל העולם ומשוחחים וזה היה ממש תענוג מהבחינה הזו.

"היה מאוד מאוד מרגש כשהכריזו על שמות הזוכים. מאוד שמחנו לקבל את הפרס הכספי שאפשר קודם כל להחזיר את הוצאות הטיסה והשהייה וגם לשלם שכר לרקדניות ולאנשים נוספים שעבדו בשביל עד היום בחינם. הפרויקט הזה והעבודה הזו וגם עבודות אחרות שעבדתי עליהן בעבר נעשו בהתנדבות ומתוך אמונה והנאה ובשלב הזה היה כיף לראות שיש איזושהיא תמורה ואני יכול להעניק מהתמורה הזו להרבה אנשים שהעניקו לי וזה מאוד משמח ונעים. זה היה סוג של הקלה לדעת שיש מאיפה יש לשלם שכר דירה".

"אמנים צעירים מוכרחים לעשות אמנות כמעט בכל מחיר"

זו הפעם השנייה שפסטיבל "No Ballet" מתקיים בגרמניה, ומארגני הפסטיבל, בדומה למנסחי מניפסט "דוגמה 95" בקולנוע, קוראים ליצירת מחול ש"חוזר לאבני היסוד של הריקוד: גוף, תנועה וחלל, תוך הימנעות מתלבושות, תאורה ותפאורה מוגזמים שמאפילים על התנועה".

- הקיום של הפסטיבל הזה מציין חזרה לסוג אחר של מחול, מינימליסטי יותר?

"בתחרות חיפשו עבודות שהשפה התנועתית שלהן היא חדשה ומקורית, ומביאה בשורה תנועתית חדשה. העולם הוא רחב ומגוון ואת רואה המון שפות וכל שפה מושפעת מהמון תתי שפות ויכול להיות שבעולם כל כך פתוח ורחב הדבר היחידי שנשאר הוא לומר איזושהי אמירה אישית צנועה מתוך משהו שהוא בנפש שלך, בלב שלך. אלו עבודות פחות גרנדיוזיות, שפחות מסתמכות על הפקות גדולות ותנאים כלכליים ויותר על אנשים שנפגשים בסטודיו ורוצים לגבש לעצמם איזו אמירה אישית, אקוורלית, עדינה יותר מתוך דינמיקות ומערכות יחסים שנוצרות בסטודיו ולא מתוך היתלות בעזרים חיצוניים אלא בגוף ובשפה התנועתית".

- הבחירה במינימליזם נראית לכאורה מתבקשת ליוצר צעיר שעובד פה, אם מבחירה או מכורח

"בארץ זה באמת הכרח המציאות ובתנאים של אמנים בתחילת דרכם אתה לא יכול להרים הפקה אלא אם כן יש לך תשוקה מאוד גדולה ליצור. אני בא מתחום של מחול וגם מתיאטרון ומפילוסופיה אז אלה הכלים שלי לעשות אמנות והכלים האלה הם כל מה שיש לך. הכלים האלה, ואנשים שמוכנים לרקוד בתנאים האלה והסטודיו שלפעמים ניתן במתנה ומתוך זה אתה עובד. אתה לא יכול מבחינה מצפונית לשלם על תפאורה אם אתה לא משלם לרקדנים.

"אנשים צעירים מוכרחים לעשות אמנות כמעט בכל מחיר. וזה באמת כמעט בכל מחיר וכאמן צעיר אני מקבל את זה שיש דרכים שצריך לעבור. אני כן חושב שהאמנות חשובה לחברה בריאה ומתוקנת מצד שני זה כן נראה לי הגיוני שאמנים צריכים לעבור איזושהי דרך ולהילחם על הקיום של האמנות שלהם בסצנת אמנות פורייה. יש המון יוצרים, יש הרבה דברים מעניינים ומגוונים ובשלבים הראשונים של היצירה האחריות מוטלת עליך ועליך בלבד ואתה צריך להיות מוכן לקחת את האחריות הזו. ומהבחינה הזו הזכייה בתחרות נותנת המון תקווה לי, לרקדניות ולאנשים שתומכים בי לכל אורך הדרך. זה נותן כוחות, משב רוח רענן ואוויר לנשימה".

"ליצור יש מאין מתוך ארבעה קירות"

כאמור, כהן התחיל לרקוד רק בגיל 19, גיל מאוחר יחסית לתחום. "אחותי הגדולה, לייה כהן, היא רקדנית וכוריאוגרפית. כל השנים היא רקדה ואני גם נורא רציתי לרקוד ומתוך פחד בקיבוץ (כהן הוא יליד קיבוץ מזרע) לא עשיתי את זה. נורא התביישתי ופחדתי וגם ככה היו לי קשיים בקיבוץ. והחלטתי להחביא את הסיפור הזה עמוק בלב". בגיל 14 הוא נסע ללמוד בתיכון מושבת האמנויות במצפה רמון ולמד שם במגמות תיאטרון, אמנות פלסטית, מוזיקה ופילוסופיה. רק כשסיים את התיכון וחזר לקיבוץ החל לרקוד. "הייתי אמור ללכת ללמוד אמנות פלסטית בבצלאל ובינתיים נדרשתי לשנת שירות ושנת עבודה לקיבוץ ובזמן הזה התחלתי ללמוד מחול. אחרי שנתיים הצטרפתי ללהקת המחול הקיבוצית הצעירה ורקדתי יותר משנתיים בלהקה הצעירה ואז עברתי לקיבוץ געתון ללהקה הבוגרת לעוד ארבע שנים".

- מה מעניין אותך כיוצר? מה הטריגר שלך ליצירה?

"אני יוצר רק בתחילת הדרך. בדרך כלל אני לא נכנס לסטודיו עם מקורות חיצוניים, מתוך רעיון או תכנית עבודה. אני מנסה להיכנס לסטודיו עם רקדנים ומתוך דינמיקות שקורות בסטודיו, ומערכות היחסים, ומה שכל אחד מביא לנסות ליצור את היצירה יש מאין מתוך הארבעה קירות. בדרך כלל אני מביא משהו שמעסיק אותי באותה תקופה ואני מנסה לראות איך הדבר הזה מוקרן ומתרגם בחיים של כל רקדן או רקדנית ואנחנו מנסים לצאת לאיזה בירור, לפעמים זה דיון בעל פה, או הכְוונה אימפרוביזטורית, לפעמים סיעור מוחין לעבודה מתוך שיר או מתוך מילה.

"תהליכי היצירה שלי מאוד מאוד ארוכים. ממוצע של עבודה עד היום הוא בערך שנה אינטנסיבית שעובדים בסטודיו. תהליך ארוך מאוד של ברירה - יוצרים ומנסים לצמצם את השפה התנועתית ואת הכוריאוגרפיה למשהו שהוא בסיס מאוד אישי ומאוד כנה של תנועה ושל קומפוזיציה ושל שפה רגשית. מהבחינה הזו אני מעדיף לא לבוא עם סיפור מוכן מראש ועם דמויות ותפקידים מוכנים מראש אלא לראות מה קורה בין בני אדם, למצוא שפה תקשורתית -קודים של תנועה שנוצרים בין אנשים בחלל נתון. בסופו של דבר – השפה האישית שמובילה את העבודות שהיא באמת שלי אבל זה נעשה מתוך המון שיתוף ושאילת שאלות והתשובות מגיעות מתוך הרקדנים".

דמות אבודה בחלל

הצורך ליצור היה קיים בו כל הזמן "גם כשהתחלתי לרקוד השאיפה שלי הייתה ללכת לתחום של יצירה. מגיל צעיר אני מרגיש את הצורך העז מאוד ליצור ולהביע את עצמי ביצירה וגם בתקופה של הלהקה הייתי כל הזמן עסוק ביצירה. כשהחלטתי לעזוב את הלהקה ההחלטה הייתה ברורה ליצור. הכל נעשה למען היצירה".
.
- וממה אתה מתפרנס ?

"אני עובד בסדנה להכשרת רקדנים בחיפה אצל עדה אורני, שם קבוצה של שישה רקדנים בוגרים שאני יוצר עבורם – רקדנים . אני מלמד בתיכון האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים ומעביר סדנאות אמן וממד קומפוזיציה במסגרות נוספות רבות".

במסגרת "גוונים במחול" 2007 יעלה כהן יצירת סולו חדשה ,"פרווה מתוקה שלי" שמה. "בהתחלה חשבתי לרקוד את היצירה בעצמי", הוא אומר, "אבל חשוב לי יותר להיות במקום של הצופה החיצוני שמשקיף ומנתח ומנסה לתפוס ברשת פרפרים ניואנסים עדינים שקורים בסטודיו וקצת יותר קשה לי לתפוס את זה כשאני בתוכו".

בסופו של דבר ירקוד את היצירה רן בן דרור, רקדן הקיבוצית לשעבר שהופיע גם ביצירתו הקודמת של כהן -Yellow Brick Road. "הוא חבר טוב ורקדן מדהים. אנחנו עובדים תקופה ארוכה על סולו. העבודה על סולו מאוד שונה מהיצירות שעשיתי בעבר כי יש אינטימיות גדולה של שני אנשים בסטודיו. זו יצירה מאוד אישית שנוצרה ממקום מאוד כאוב. הרקדן מייצג דמות אבודה בחלל מאוד פעור ופתוח, שלא מציע נחמה".