אכזבה בעכו
 
מסקנת ביניים ראשונה, גם אם נמהרת וחפוזה מדי, המעבר לעכו לא היטיב עם התיאטרונטו, פסטיבל הצגות היחיד. אולי עיריית עכו עשתה עסק טוב בהעברת המותג התל-אביבי הוותיק, בתקווה שיהיה שלב שני (אחרי הפסטיבל לתיאטרון אחר) במיצוב העיר כמרכז תיאטרון ארצי וכבירת הפרינג` של ישראל. אולי זה מתיישר עם תפישה וחזון של משרד התרבות, מקל עליו בטופסולוגיה ומאפשר הגדלת תקציבים (בהיות עכו פריפריה). ואולי גם יעקב אגמון, המייסד, המנהל האמנותי והרוח החיה שמאחורי המפעל, שיחק אותה עם המהלך המבדל הזה והסיוע הנדיב שהוא מקבל עתה משני הגורמים. אולם, לפחות מההתרשמות ביום הראשון, התיאטרונטו עצמו לא הרוויח. אולי אפילו הפסיד.
 
היה מביך, מעורר רחמים ואפילו מקומם לצפות בהצגות היום הראשון, עם תפוסה מביישת של פחות מ-30 אחוז, לפחות בחמש ההצגות בהן אני נכחתי. אפשר ונתוני המכירה השתנו ביומיים הנותרים וייתכן שמפיקי הפסטיבל יציגו נתונים מעודדים יותר, אלא שבנקודת הזמן הזאת, אי אפשר להתחמק מהמסקנה שהקהל של התיאטרונטו הוא תל-אביבי, גרעינו הקשה הוא של צופי תיאטרון, ברנז`ה בעיקר, מן המרכז ולא מן הפריפריה. וזה על אף מבחר מרשים של שחקנים שנטלו על עצמם את מלאכת ההוכחה, ועל אף היכולות והמאמצים הראויים לציון שהפגינו.
 
ימים יגידו אם הריחוק, השיווק והמיזוג (אוויר) אחראים לאכזבה שבהיענות הקהל. מאוד ייתכן שהיציאה לעכו משנה את אופיו של התיאטרונטו, מפסטיבל של הצגות יחיד בחללים ובאולמות התת-קרקעיים של העיר העתיקה, לחגיגה צבעונית והמונית מסוג אחר, שבו גדל חלקם של מופעים חיצוניים ואירועי חוצות בגני הפסטיבל. רק שאלה, האחרונים, הם חינמיים, ואולי מספיקים למיצוי החוויה, אך באים על חשבון המונודרמות שלחשיפתן נועד הפסטיבל. 
 
במרכז סוזן דלל ובקומפלקס `הבימה` בתל-אביב, זה לא היה קורה.
 
מג`אדללה: היעדרות בחיפה
 
נוכחותו של שר התרבות החדש, ראלב מג`אדללה, באירועים המרכזיים של התיאטרון הישראלי בשבוע החולף, לא יכלה שלא ללכוד את תשומת הלב. בטקס פרס התיאטרון בחיפה הוא כלל לא השתתף, ובתיאטרונטו בעכו הוא ביקר, אך גרם למבוכה גדולה.
 
כשהחלו ההכנות לקראת טקס פרסי התיאטרון כיהן עדיין אופיר פינס בתפקיד שר התרבות. אולם התפטרותו והסחבת במינוי השר הבא, לא הותירו למפיקי הטקס ברירה. כדי לא להישאר ללא אישיות ממלכתית בכירה, וכדי לא להתעמת עם סיטואציה בה מנכ"ל משרד התרבות יצטרך להעניק פרס בשם השר _ וזאת מתוך החלטה עקרונית לנתק ולנקות את הטקס מפוליטיקה (ולהסתפק רק בראש העיר המארחת ובשר התרבות כדוברים-מברכים) _ הוזמן לאירוע שמעון פרס, המישנה לראש הממשלה, כשר האחראי על פיתוח הגליל (!) והנגב, אך בעיקר כפוליטיקאי שהמימסד התרבותי אוהב לאהוב.
 
המגעים, בעיקר כדי לצאת ידי חובה, עם לשכתו של מג`אדללה, לא הבשילו הזמנה רשמית לשר התרבות החדש, וברכתו גם נעדרת (באופן מתמיה עקרונית, אך ברור לנוכח ההתנהלות) מתוכניית הטקס. השבוע נמסר מלישכתו כי בכל מיקרה השר לא יכול היה להשתתף בטקס, כיון שיום השישי (בו נערך הטקס) הוא יום המנוחה המוסלמי, וכפי שלא מצפים משר יהודי להשתתף באירוע רשמי בצהרי שבת, כך מג`אדללה מקדיש את היום למשפחתו ובמיוחד מקפיד על תפילת יום השישי. נצטרך לבדוק מחוייבות זו בשנה הבאה. השנה היא לא הפריעה לפרס לחגוג סטנדינג-אוביישן מן ההפקר.
 
מג`אדללה: מבוכה בעכו
 
חמישה ימים מאוחר יותר הוזמן שר התרבות לכבד בנוכחותו את אירוע הפתיחה החגיגי של התיאטרונטו בעכו. גם ראש העיר המארחת וגם מנהל המרכז לתיאטרון בעיר הדו-לאומית, ביקשו לנצל את ביקורו לאמירה תרבותית-חצי-פוליטית, ולארחו ב`קרוע`, הצגת היחיד היחידה בפסטיבל שבביצוע שחקן ערבי, חאלד אבו-עלי. אולם הכוונות הטובות הולידו פאדיחה מביכה. ולמרות שתחילת ההצגה נדחתה כדי שתתאים לבוא השר, הוא נכנס לאולם _ עם פמלייתו _ ברגע בו סיים השחקן את הופעתו. לשר הספורט זה לא קרה במשחק הכדורגל, במוקדמות יורו 2008, בין ישראל לאנגליה. לשם מג`אדללה לא איחר.
 
מלשכתו נמסר כי מלכתחילה השר נועד לברך באירוע הפתיחה ולהתארח בהופעתו של הזמר שלומי שבת באותו ערב, וכי הביקור בהצגתו של אבו-עלי היה יוזמה מקומית ובלתי מתוכננת מראש, שנפלה קורבן _ עם כל הרצון הטוב _ לתיכנון לקוי. ובתיאטרון כמו בתיאטרון, למרות גיחתו המתוקשרת של מג`אדללה לחזרה הגנרלית של האופרה `שיקוי אהבה`, גם שר התרבות החדש ראוי לימי חסד וגם לו מגיעות הצגות הרצה, עד שייכנס לשוונג.
 
החגיגה של סמל
 
אם נדמה לכם שראיתם, בטקס פרס התיאטרון ששודר ברביעי בערוץ 2, את נועם סמל, מנכ"ל הקאמרי, יותר מדי פעמים על הבמה, זה לא מפני שהתקנא בתפקידי שר הטקס או ה`פלור מנג`ר` (מנהל הבמה הטלוויזיוני). הוא רק מיטיב לחשוב יחצ"נות וגם מיטיב לנצל את החלטות הוועד המנהל של הפרס.
 
אני לא מת על תוצאות ההצבעה של האקדמיה של פרס התיאטרון, אך כחבר בה אני מחוייב לכבד אותן, למרות שאיני מבין את שיקולי חבריי בחלק מההצבעות, ובמיוחד בבחירתה של אולה שור-סלקטר, הצעירה והמוכשרת, כשחקנית השנה (שהועדפה, למרבה הצער והבושה, על פני זהרירה חריפאי ולאורה ריבלין, שנושאות הצגות על כתפיהן). אבל יותר מזה אני תמה איך חג התיאטרון הפך לחג המנהלים, כאילו הם האנשים החשובים במערכת, ולא היצירה האמנותית.
 
הרגשה זו מקבלת חיזוק מהתנהגותו האדנותית ונעדרת העידון של נעם סמל, המנכ"ל הנמרץ  של התיאטרון הקאמרי. עיני אינה צרה בהישגיו, אך לפחות כמו שזה נראה באולם התיאטרון העירוני חיפה, היה נדמה שהוא הכוכב הגדול של התיאטרון הישראלי. הטקס נדמה כחגיגה פרטית שלו. הוא לא החמיץ הזדמנות לקפוץ לבמה. ועשה זאת, בניגוד להחלטות שנועדו להגביל עליית מנהלים רק לקבל פרסים על הצגות, גם כדי לקבל את פרס עיצוב התנועה בעבור הכוריאוגרף צ`ט ווקר. כאילו לא יכול היה לשלוח רק את הבמאי מיכה לבינסון. 
 
לשיאו הגיע כשעלה ראשון, לקבל את הפרס על הצגת השנה `אנטיגונה`. אמנם הפקה משותפת לתיאטרונו, הקאמרי, עם תיאטרון `הבימה`, אך מועמדות שהוגשה על ידי `הבימה`, מפני שהקאמרי וסמל כבר מילאו את המכסה שהוקצבה להם. אם אתה מנוע מלהגיש יותר משש מועמדויות, אל תטפס לבמה כדי לחבק את השביעית. זו יריקה, ממש כך, על החלטות הוועד המנהל שסמל הוא אחד מחבריו. לא היגייני, מבחינה תרבותית וציבורית, לקבוע כללים וגם להפר אותם, ועוד בפומבי.
 
וגם אם ריצתו של סמל לבמה לקבל את פרס הצגת השנה, היא הגיונית בדי-עבד (כשותף בהפקה) והותרה אד-הוק (בלחצו המוקדם, בוועד המנהל) _ עדיין יכול היה לנהוג בצניעות ובנועם. לתת את הכבוד לאילן רונן, המנהל האמנותי של `הבימה`. לאפשר לו להתענג על המעמד, ולהמתין שהוא יזמין אותו לבמה (הלוא הם באדי`ז, שותפים...). 

  
אם אלה לא סיבות להוציא את ניהול פרס התיאטרון מידי מנהלי התיאטרונים, מה כן?