התענוג שעמו יצאתי מהצגתו החדשה של תיאטרון בית ליסין התקלקל רק בגלל שבחוץ לא חיכתה תזמורת ולא יכולנו להמשיך את מסיבת הריקודים והמשחק הוירטואוזי של מרים זוהר ונתן דטנר.
מדובר בהצגה שכל כולה מחרוזת של אבני חן מבהיקות, לעתים מסנוורות, שקל מאוד להיאחז בזיוון ולהתעלם מהכאב שרוחש מתחת להן. הצגה שקל מאוד לפטור אותה כ"מסחרית" ולתהות על הפקתה במסגרת של תיאטרון רפרטוארי.
אבל זאת תהיה כמובן איוולת. התיאטרון הישראלי איננו בעל נחלות מוגדרות של רפרטוארי מזה ומסחרי מזה. לטוב או לרע. ובהעדר "ווסט-אנד" ישראלי נמשיך ונראה בתיאטרונים הרפרטואריים – הבימה, הקאמרי, בית ליסין, חיפה, החאן ובאר שבע – הפקות של אותם מחזות שהמדקדקים משייכים לעולם הבמה המסחרית.
ולמען האמת, לא כל המחזות האלה הם בחזקת טריפה, גם אם אינם כשרים למהדרין במצוות המחמירים. וטוב שזה כך, כי לפעמים מתחשק ליהנות, לצחוק ולבכות ולשיר ולרקוד ולראות הצגות שעושות את זה – ואם אפשר באיכות הגבוהה ביותר.
ריקוד אחר ריקוד נופלות המסיכות
המחזה "ריקוד ב-6 שיעורים" מאת ריצ`ארד אלפיירי אולי אינו כליל השלמות, ובחלקו הראשון הוא נראה כתרגיל בקומדיה רומנטית שלמחזאי לא היה מה להגיד בה ועל כן הוא החליט שגיבוריו ירקדו, עוד ועוד. אבל לא. מסתבר שזאת מסיכה די מוצלחת למשהו קצת יותר רציני, שמגיע לביטוייו המובהקים במערכה השנייה, ככל שהמהתלה מתקדמת אל סופה הבלתי נמנע.
העלילה פשוטה, גם כשהיא מחוכמת. אלמנתו של כומר מחליטה לזמן לביתה מורה לריקודים (טנגו, ואלס, צ`ה צ`ה וכאלה). המורה מגיח אל דירתה ומפגין גסות לשון שכמעט ומחסלת את הסיפור. תרמית קטנה שלו משאירה אותו – וממנה ואילך נופלות, ריקוד אחר ריקוד, כל המסיכות שלו ושל תלמידתו הקשישה. היא לא הייתה מאושרת בנישואיה, להפך, וגם הוא אומלל למדי, כהומו התקוע בדרום ארה"ב. שניהם מחפשים את הקשר האנושי החם, האמיתי.
הקשר בין השניים מתהדק, ופועל כמעט עם כל מרכיביה של קומדיה רומנטית – אהבה, ייסורים, כאב ובעיקר – בדיחות דעת, עקיצות והומור בוטה.
מסע בן שישה שלבים
אלון אופיר ביים את המחזה, בתרגומו המצוין ומלא ההומור של שמוליק לוי, בתובנה ברורה של התהליך הנפשי העובר על האלמנה מזה ועל המורה מזה. אופיר השכיל במיוחד להבחין בין המוחצן, המוטרף והמשועשע שבשתי דמויות לבין הכן, האמיתי והנוגע ללב של כל אחת מהן. בגרסה שלו מדובר במסע בן שישה שלבים אל הגילוי האחרון, ויהיה מחירו אשר יהיה.
אופיר העמיד הצגה אנרגטית חזקה בתוך תפאורה יפהפייה של אבי שכוי, ותאורה מצוינת של ראובן וולנר. אלה מדגישות היטב את התהליך המשועשע עד כאב שמתרחש בדירה המרווחת. את חילופי התפאורה, אגב מבצעים אגב ריקוד שני ניצבים חביבים למדי – יעל כהן ואלן פינטוק.
דידי גולן יצרה סדרת תלבושות מרתקת בפני עצמה, ודניס בלוצרקובסקי הרקיד את המשתתפים בכיף, לצלילי המוזיקה שליקטו אלון אופיר וגיורא הרמן. ובהזדמנות הזאת אני חייב לציין את העובדה שסוף סוף נותנים בתכנייה את הקרדיט הראוי לשבעת הקטעים המוזיקליים ומבצעיהם.
ואיך שהיא רוקדת..
ואחרונים נפלאים – נתן דטנר ומרים זוהר שנותנים קונצרט של ריקודים מרהיבים, ומשחק משובח בין לבין.
דטנר מביא לבמה את כל המלאי הגדול של כישוריו משכבר, והוא משחק בהם כמו לוליין בקרקס. הוא גס ומרגיז והוא רך ועדין. הוא מצחיק בצרורות, ויודע להרפות מההדק כדי להכניס אותנו לתוך מחשכים כואבים בנפשו ובגופו. ולרקוד הוא הרי יודע, אוי, איך שהוא יודע לרקוד! וכל מחול מקבל אצלו איפיון מרתק.
אינני יודע עד כמה הוא ספג השראה מהפרטנרית שלו, ולהפך, אבל מרים זוהר עושה כאן את אחד מתפקידיה הווירטואוזיים הגדולים. היא מביאה עמה את היכולת הנדירה כל כך שיש לה ליצור דמות אמיתית, מהרגע הראשון, ולעצב אחת לאחת את על שפע הזוויות שלה. היא יודעת איך הדמות הלא קומית שהיא מגלמת תשגר את חיציה, את הבזקי ההומור, את ההתפנקות הנשית, ואת הכאב האנושי כחוליות בשרשרת אחת בוהקת. והיא רוקדת, אוי איך שהיא רוקדת!!!
בקיצור - תלכו להצגה, תבלו טוב, ואחר כך על תשכחו גם לרקוד!
למועדי ההצגות
צבי גורן
07/04/2004
:תאריך יצירה
|