מחול - מעשה במלך עניו – דרך רצופה מכשולים

הרעיון להקים "מעבדה" ליצירה תיאטרונית חדשה הוא אחד המבורכים והחשובים שקמו והיו בזירת התיאטרון הישראלי, ויש לברך את המרכז החדש לאמנויות הבמה ומנהליו, חנה רובינשטיין ועודד קוטלר, על היוזמה והרצון להתמודד עם ה"אחר".

אחת משלוש ההצגות שהועלו במכה הראשונה היא "מעשה במלך עניו – סיפור רב פנים", שכתב וביים ברוך ברנר, בהשראת סיפור קצר של ר` נחמן מברסלב. במקור, זהו סיפור על תרגיל שעושה מלך אחד, שבגלריה שלו מצויים דיוקנותיהם של כל המלכים למעט דיוקנו של מלך אחר שמסרב להראות פניו, ושככל הנראה רב כוחו ככל שגדולה ענוותו. כדי לחשוף את פניו של אותו מלך עניו יוצא אליו חכם אחד, ועד שהוא מגיע אל המלך כסוי הפנים הוא חושף את ממלכת הצחוק והשקרים שלו.

ברנר, תלמידם של ניסן נתיב ושל יז`י גרוטובסקי, אומר כי לא הבין את הסיפור (עניין תמוה כשלעצמו) ועל כן בחר לפענח אותו עבור עצמו באמצעות המדיום של ה"תיאטרון". הרעיון יפה וטוב, וראוי בהחלט למעבדה הבוחנת אפשרויות שונות של טיפול בימתי בחומרים בעלי משמעות קיומית.

בעיבוד שלו עורך ברנר מסע מזורז למדי של צעקה "על תופעות חברתיות שאוזנינו לא מזדעזעת מלשמוע ולראות אותן". התוצאה היא הכללה גדולה שמצליחה לעוור אפילו את עיניו שלו מפני אחת המשמעויות הקשות ביותר שיש לסיפור שהוא מספר. ואולי לא בכדי קורה הדבר, שכן לפי הנוסח שלו מדובר באדם "שקם בוקר אחד ומחליט לצאת לדרך למסע... לעבור את הסף ולהגיע אל...". מזכיר משהו? כן, בהחלט. את הפרד"ס, זה שרק רבי עקיבא הצליח להיכנס אליו בשלום ולצאת ממנו בשלום.

החכם של ברנר, ספק נכנס לפרד"ס ספק נשאר בחוץ, אבל לפי הנאמר במחזה הוא מצליח להגיע אל המלך כסוי הפנים ולהטיח בפניו את האמת הנוראה - כי הוא מסתיר פניו מכל העוולות המתרחשות בממלכתו, ולנוסחו של ברנר, אלה כוללות את העוולות והשקרים בתרבות העכשווית – כולל התיאטרון.

אלא שבדברי ההסבר הרבים שלו, ברנר מתעלם מהדבר החשוב ביותר שהוא עושה כאשר החכם שלו מטיח את האשמה הנוראה במלך המסתיר פניו ממה שמתרחש בממלכתו. הדברים המוטחים קשים, והם מעוררים יותר מכמה "נשכחות" בתולדות עם ישראל באופן שמצביע בבירור שזהו גם כתב אשמה נועז כלפי מלך מלכי המלכים, הקב"ה.

ברנר, חניך עולם הישיבות שאף למד והוסמך לרבנות, אינו יכול להיות עיוור למשמעות הזאת – גם אם יכסה עליה באמצעות התיאטרון. וכאן אולי טמון ההבדל הגדול בינו לבין ר` נחמן מברסלב. החכם של ר` נחמן מצליח לחשוף את פני המלך ולהביא את דיוקנו לשולחו, ובכך ר` נחמן מרחיק את הפרשנות מהקב"ה, שכידוע אין לו, ולא היה לו ולא תהיה לו תמונת-דיוקן לתלות אותה בגלריה או לפאר בה את בתי הכנסת.

מעבר לכך מדובר בניסיון תיאטרלי מעניין כשלעצמו גם אם להערכתי הוא עדיין לא בשל דיו לצאת ממסגרת המעבדה. המשחק בכללותו מעיד כי ברנר ליקט שחקנים בעלי יכולת ביטוי פיזית ניכרת אך עדיין בעלי מוגבלות בביטוי המילולי של הטקסטים, בעיקר בגלל צעקנות יתרה ומיותרת.

ברנר ייטיב לעשות אם ינפה סרחי עודף במחזה ובבימוי ההצגה שאותה ביים בשיתוף עם סמי סמיר (שגם משחק בנוכחות חזקה וכובשת), ואז גם המסר העיקרי שלו יתגבש לכלל אמירה אמנותית חשובה.

עוד על "מעשה במלך עניו"