מחול - שרית חדד בהופעה: גימיק נשאר גימיק

שרית חדד נתנה אמש ב"זאפה" סשן מלהיב של שירה בציבור, למי שציפה שהמפגש האינטימי עם הקהל יניב הופעה מסוג אחר נכונה אכזבה מרה

טברנה בזאפה

אם חשבתם, כמוני, שזמרת פופולרית כמו שרית חדד, נכנסת למועדון תל אביבי, ולא ים-תיכוני, כמו "זאפה"`, כדי לחפש משמעות אחרת לשיריה ובמטרה למצוא מסגרת מאתגרת לאמנותה, אתם טועים, בדיוק כמוני. חדד ב"זאפה" נותנת שעה וחצי הופעה שלא מעלה ולא מחדשת דבר. לכל היותר מאששת אמיתות ישנות ומוכרות: שלחדד קול ושירה יוצאי דופן, שיש לה אינספור להיטים, וגם שאין לה רצון ונכונות להעמיד את הרפרטואר והיכולות שלה במבחן.

עיון מוקדם ברשימת 20 השירים שבחרה להופעתה, בישר את האכזבה המתקרבת. אולי סדר השירים שונה, אבל לא שונה מהתכנים של הופעותיה השוטפות - להיטים מכל התקופות והתקליטים, מ"הייתי בגן עדן" ו"תלך כפרה עליי", דרך "כשהלב בוכה" ו"היום היום", ועד "חגיגה", "בחום של תל אביב" ו"בושם צרפתי", וגם "עליך ועליי" ו"זה ששומר עליי" מאלבומה שבדרך. גם הציפייה שהסט הבימתי יפתיע בהיערכות ובדגשים אחרים, נכזבה. שבעה נגנים ושתי זמרות ליווי (שנשארים באלמוניותם, מבלי שיוצגו בשמותיהם, כאילו היו ריהוט הקבע של המועדון) הצטופפו על הבמה הקטנה, ללא התאמות וצמצומים נדרשים. מבהירים כי אין סיכוי שהחלל והפורמט יסייעו להצגת הזמרת באור אחר.

להופעה של הזמרת שרית חדד במועדון "זאפה" יש הרבה כותרות, אבל רק שורה תחתונה אחת. היא עושה ב"זאפה" מה שעינת שרוף עושה ב"גנקי". סשן מלהיב של שירה בציבור, עד כדי טברנה ב"`זאפה". זו הפגנת כוח אך לא התמודדות עם שירים שונים מהרגיל, לא עם דרכי הבעה אחרות ולא עם סוג אחר של מופע. אקוסטי, אנ-פלאגדי או קברטי. אותו דבר כמו בחוץ, רק בחלל תל-אביבי פצפון. שרית הרגילה לגמרי. חבל לגמרי.

מעריצות שתלטניות

חדד יכלה הייתה להפתיע. יכלה לנצל את המפגש האינטימי לבדיקת עצמה, להתנסות, להסתקרן, לחתור לערך מוסף שונה, להתעמת כבר עתה, כשהיא עדיין בשיא תהילתה, עם ימים מאוחרים ואפשרויות עתידיות. אולי להניח תשתית לסוג אחר של פרפורמנס. פחות להיטי ויותר מאופק, פחות רדוד ודל ויותר עמוק ומהורהר, פחות מוחצן ובוהק ויותר מכונס ומרתק, פחות אלגנטי ויותר אינטליגנטי. לא עשתה שום כלום מאלה. הגימיק נשאר גימיק. החמצה.

ולא שחדד גרועה. בסוגה - כזמרת פופ בגוון ים-תיכוני קליל (תשכחו את המיתוג "זמרת מזרחית", היא מזמן לא שם) - היא עדיין הטובה מכולן. מבצעת מלאת חיים וכוח, אישיות בימתית חייכנית ולבבית, מקצוענית לעילא (מלבד גירוד עקשני בגב בניסיון נואש למצוא את הבאלאנס המדויק במיקרופון האלחוטי). אמת, הקהל זוכה לראות את חדד מטווח אפס, אבל היא לא מפתחת את האינטימיות לאינטראקציה שמעבר לבנאליה של "מה שלומכם?", "נהנים?", "עכשיו תורכם!", "לא שומעת!",וכיו"ב.

יותר מזה, הקירבה היתרה בעוכריה. הופכת לחוויה לא נעימה כשמשתלטת על ההופעה חבורה קולנית של מעריצות צעירות, נמרצות ורעשניות, שמנסות להכתיב את סדר השירים ואת תוכנם, להפריע בקטעי הקישור ולהשליט מרותן - באלימות דוחה - על קריאות עידוד אחרות. השתלטות עוינת זו, מרדדת בצווחנותה את משמעות השירים, משבשת את המופע, פוגעת בהנאת הקהל ומזיקה לחדד עצמה. לו היה זה כדורגל, רצוי היה להרחיק אותן מהיציעים!

ספק אם בשביל חיבוק הדוב הזה כדאי להיכנס ל"זאפה".

שרית חדד בהופעה. זאפה תל אביב, 8 במאי 2007