מחול - דוד ד'אור בהופעה

תמהיל המופע הקומפקטי של דוד דאור- מרתק: החל בשירה אופראית דרך לחנים ערביים, פופ עכשווי וניגונים יהודיים

האדם האוניברסלי

גיחותיו התכופות לקצווי עולם, הובילו את הזמר דוד ד`אור לעצב-לייצב-לייצר מופע במה קומפקטי שיהיה ביטוי נאמן ליישותו האמנותית הייחודית. אחרי שירד מהמופע המושקע ורחב-היריעה שבא בעקבות "הלב יודע", אלבומו האחרון, מבקש ד`אור למצב-למקם עצמו בגזרת מוזיקת העולם. לא להגביל את עצמו לאתניות גיאוגרפית, אלא להיות בבואה לאדם אוניברסלי, שרואה את היקום כפלא בריאה שיש לשמור ולהגן עליו, בכאב ובהבנה, באהבה ובתקווה.

הרפרטואר של ד`אור נע בין שני קטבים בלתי-ניתנים לגישור לכאורה. מצד אחד שירה קלאסית, גבוהה (תרתי-משמע) ונלמדת, שמשרתת את המנעד שלו כזמר קונטרה-טנור עם מוטיבים אופראיים-נפוליטניים וקטעים מאתגרים מסוגת המיוזיקלס. מצד שני נהייתו הטבעית כצאצא למשפחה טריפוליטאית, לשירים ולחנים ערביים וצפון אפריקאיים מובהקים. הוא מנסה לחבר ביניהם באמצעות פופ עכשווי, עבודה עצמית, וגם בעזרת עיבודים חדשים לשירים וניגונים יהודיים רבי-שנים. לכאורה, קולאז` בלתי אפשרי שמנסה להכיל יותר מדי, אך למעשה - התמהיל מרתק ומהנה.

את הפן הקלאסי מייצגות גרסאותיו לשירים של סיל הבריטי, לוצ`יו דאלה האיטלקי ולשיר הנושא מ"פאנטום האופרה". קלאסיקה בסוגה היא אבני הדרך שלו "כל הכוכבים", "שמור על העולם" ו"קול מהשמיים" הדרמטי-אפוקליפטי. ד`אור כיוצר פופ מיוצג ב"אני עף", "נוסע צפונה", "זמן אהבה" ו"הלב יודע". את החיבור עם השורשים מספקים "סאלַמָה" (עם פתיח של מאוואל אופראי), "ילדים זה שמחה" ו"אַ-שֶבּו", ואת החיבוק לעברית מהמקורות מעניקים "טוב ומיטיב", "קול רינה וישועה" ו"לכה דודי" כמחרוזת שלקוחה מאלבום חדש בעבודה, ומצטרפת לקלאסיקת הא-קאפלה "יד ענוגה".

מערכת ההגברה מיותרת

הבעיה של ד`אור היא לשמור על איזון בין קולו הגבוה ושירתו הווירטואוזית, לבין חלל ההופעה. להתאים את ההגשה התיאטרלית ומדגישת הג`סטות, שראויה לאצטדיונים, להיכלות קונצרטים גדולים ולאתרים פתוחים, לאולמות קטנים כמו "זאפה", שנמצאים קטנים מדי על זמרתו, המלאכית-שמיימית. הבאלאנס מתערער דווקא באשמת מערכת ההגברה, שלטעמי היא מיותרת ולא נחוצה. ואותם רגעים בהם הוא לא משתמש בה, או לפחות נותן הרגשה שאינו נזקק לה, הם הרגעים המרשימים והמרגשים יותר. לדעתי הוא חייב להרבות בהם. אלו הם רגעים של שירה נטו.

ואין בדברים להפחית מתרומתם הגדולה של מלוויו. ד`אור נעזר בהרכב של ארבעה נגנים, בהם בולט הכנר הנפלא סַניה קרויטור, שנגינתו המבריקה והמסעירה היא מאץ`-אפ הולם ליכולות הקוליות של ד`אור. עוד בהרכב קלידים, באס ותופים, כשחסרונן (המודע!) של גיטרות, מספק איכויות אקוסטיות הכרחיות. תוספת משמעותית להן היא נוכחות קולית של שלושה זמרי ליווי נאמנים.

אני מעדיף את ד`אור מגיש שירים בישיבה, על כסא בר מוגבה, מאשר בעמידה. כך אינו "חייב" למלא את המעברים בין השירים בפטפטת מיותרת. בכלל, דומה שהוא מכיר בצורך להמעיט בדברי קישור, מתמצת אותם לשורות מפוזמות כפתיח לשירים.

דוד ד`אור בהופעה. זאפה תל אביב. 10 במאי 2007