משחק עם הקהל ועם מושג התיאטרון
 
אין כמעט גבר או אישה שאין להם מה שמתואר בשתי המלים "אהבת חיים". כל אדם ומהלך חייו, כל אדם ואותה אהבה, שלעתים גלויה ומוכרת ולפעמים נסתרת, וככל הנראה לעולם איננה נשכחת. וקורה, בהחלט, שיש גם אהבה כזאת שלעולם לא תתגשם, ובכל זאת היא חיה ונושמת בלב, בזיכרון האמיתי או המדומה שנתפר לה. וכן, למען המציאות, יש גם מי שנושאים עמם בסופו של דבר יותר מ"אהבת חיים" אחת.
 
ותמיד, איכשהו זה קורה, מתים לספר על האהבה המיוחדת הזאת. סיפורים בנליים, סיפורים מלאי צבע, סיפורים שלא היו ולא נבראו. סיפורים חסרי משמעות, כמו שמקבת המיואש אומר כשהוא מתבשר על מות אשתו: "מחר, ועוד מחר, ועוד מחר, מזדחל בקצב צב מיום ליום עד קצה זיכרון הזמן, וכל האתמולים שלנו האירו לשוטים דרכם אל מוות בעפר. דעך, דעך, נר חולף! החיים הם רק צל מהלך, שחקן עלוב, נוהם ומהדס את שעתו על הבמה, ואחר כך לא יישמע עוד; זה הוא סיפור שסיפר הכסיל, סיפור סואן וסוער, שאין לו משמעות".
 
המחזה של הברזילאי  ז`ואו פאלקאו, בתרגומה החי מאוד של מרים טבעון, מתרחש בדיוק על מתווה המונולוג הזה הנע בין עתיד לעבר. בה בעת הוא מתכתב גם עם "דונה פלור נשואה לשניים" של ז`ורז` אמאדו – אם כי העלילות שונות מאוד. אצל פאלקאו אנו פוגשים אישה בת חמישים שמנסה לספר את הסיפור על אהבת חייה, אך לפני שהיא מספיקה להשלים את המשפט הראשון בסיפורה נכנסת לתמונה אישה אחרת, צעירה, שאיננה אלא אותה אישה כשהייתה בת עשרים. מאותו רגע ועד הסוף הן מתמקחות בנוסח "היה-לא-היה" על אהבתן לשכן צעיר, שאולי אהב, אולי התחתן אתן, אולי נולדו להם ארבעה ילדים, ואולי לא. כל אחת מהן דוחפת לכיוון שלה – ניסיון חיים מזה, תקוות רומנטיות מזה. דו שיח שהיה ויהיה.
 
ומה שהופך את המחזה הקליל והמבדר הזה לפנינה קטנה זה המשחק - משחק עם הקהל ועם מושג התיאטרון. באחת מתמונות השיא של המחזה השתיים יושבות מול הקהל המואר והופכות לצופות במאות השחקנים שמולם, המגלמים תפקיד בהצגה שהן צופות בה, כולל מחיאות הכפיים. 
 
בין עבר ועתיד

רוני פינקוביץ` היה יכול להעמיד את המחזה כולו ברוח הסטנד-אפ כפול, כאשר שתי השחקניות מתחרות על לב הקהל, מי תשכנע יותר, מי תצחיק יותר ולאיזה סיפור יאמינו יותר. אבל פינקוביץ` בחר להעמיד הצגה מורכבת יותר, המעשירה את סוגת הסטנד-אפ במגע של דרמה אנושית רגישה, גם כשהיא מצחיקה בטירוף.
 
וזה עובד מצוין עם שתי השחקניות שלו, שהולכות על כל הקופה ונותנות משחק מקסים. יונה אליאן-קשת מבריקה בתפקיד האישה בת החמישים, ומנצלת היטב כל תפנית וכל שינוי גרסה שהיא ממציאה או נאלצת להמציא כדי לבחון את מה שאולי היה ואולי רק היה יכול להיות. מיה דגן זורמת אליה כפרטנרית  אידיאלית במשחק רך, כמעט נאיבי, אבל שאיננו נכנע. התיאום בין שתיהן מושלם בתנועה ובריקוד (בעיצוב מצוין של מוריה זרחיה, יוצרת "זיסעלע") גם כשהן שרות יחד (כן כן!!!) ובניגוד הנכון של משחקן. כמו בטניס, אליאן-קשת מגישה ודגן עונה, ולהפך. 
 
דנה צרפתי עיצבה תפאורה יפה, תיאטרלית, שאת אבזריה מכניסות ומוציאות אילה נרדי וגיטה בן אבי, כצמד "פועלות במה" יעילות ועם נוכחות ברורה בהצגה שכותבות-מביימות לנו שתי הנשים. וזה עוד פרט חשוב בבימוי המצוין של רוני פינקוביץ`.
 
שותפים חשובים בערב התיאטרון המהנה הזה הם מעצב התאורה המרשימה רוני כהן והמוזיקה הברזילאית הנהדרת של רן בגנו.