מחול - מאחורי כל צעקה יש 4 צלילים

ההופעה של ג`ו מקפי ופטר ברוצמן חיזקה את מעמדו של מועדון "לבונטין 7 " כמרכז פעילות הג`אז החופשי בארץ

המדורה של ברוצמן והליריות של מקפי

מועדון "לבונטין 7 " הוכיח שוב את מקומו כמרכז פעילות הג`אז החופשי בארץ. עובדה- רק מקומות עמידה בודדים נשארו בהופעה הראשונה של ג`ו מקפי ופטר ברוצמן.

הערב נפתח במופע סולו של ג`ו מקפי, שחומם על ידי הקלרניתן הישראלי הרולד רובין ולאחריו עלה האנסמבל כולו להופעה רעננה בתכלית (שהחלה בדיוק בזמן!!!). זו בהחלט מגמה נכונה להימנע מלהעלות שני מופעים זהים באותו ערב (כמו שהיה בהופעתו של חמיד דרייק) מה שעלול לגרום לפער אמנותי בין ההופעות.

ברוצמן הוא בן 66, מקפי לא רחוק ממנו ושני המלווים, הבסיסט קנט קסלר והמתופף מייקל זראנג, צעירים בעשור. יתכן שאם הייתם פוגשים את ברופמן ומקפי המשופמים במרתף בירה בבוואריה הייתם חושבים שמדובר בשני פנסיונרים חביבים - אבל אין טעות גדולה מזו. ברופמן אמנם נולד בגרמניה, אך המוזיקה שלו נולדה בין ניו אורלינס לשיקגו. כנגן הוא ממשיכם הישיר של דור נגני האוונגרד האמריקני של שנות השישים. הוא צועק, מנגן חזק ללא הגברה, אך מתייחס גם לשורשי הג`אז הקדום של ניו אורלינס. בלב הוא ליריקאי, מלודיסט. מאחורי כל קטע עמוס מעברים וארפג`ים מסתתר שיר כמעט עממי בסולם מינורי.

השיתוף עם מקפי מאפשר לצמד ליצור קונטרפונקט מאוד מעניין. קטע ממוצע שלו נמשך כ-40 דקות (היו שניים, פרט להדרן) זמן המאפשר לכל אחד להיות סולן, מלווה ומאזין. בקטע הראשון, אימץ מקפי את חצוצרת הפיקולו הזעירה וניגן בסגנון המזכיר את דון צ`רי. בכלל בחלק הראשון הייתה זיקה בין הרביעייה על הבמה לבין הרביעייה המפורסמת של אורנט קולמן בראשית דרכו. הרבה וריאציות ניתן ליצור מששת כלי הנשיפה שהיו על הבמה והם השתמשו בכל דרך אפשרית להעשיר את מגוון הצלילים, ופה באו לעזרתם המתופף והבסיסט.

האחרון,קסלר, הוא אמן של נגינה בקשת, ובטונים הגבוהים הוא מצליח להישמע מאוד דומה לאלט סקסופון ברגיסטר הגבוה ביותר שלו. כך שנוצר קונטרפונקט תלת קולי - וכשהמתופף מפסיק לנגן שומעים מעין מקהלה. המתופף הוא סיפור בפני עצמו. מומחיותו ,לדעתי, היא בשפע הצלילים הלא הקשתיים שהוא מוציא על ידי גירודים וקרצופים, הצמדת מצילה הפוכה על עור התוף, נגינה באצבעות (גם בדרבוקה) ופטנטים שונים המלמדים אותנו שלא צריך סימפולים ואמצעים דיגיטליים- לעיתים כוח ההמצאה האנלוגי מספיק.

הרגשתי פער דורות מסוים בין הצמד המלווה-קסלר וזראנג הנטועים היטב באוונגרד של שיקגו (השולט בעולם הג`אז החופשי מאז שנות השבעים) ובין צמד הסולנים החי את המוזיקה שלו בצורה יותר פוליטית, השואב את השראתו מתנועות כמו הBlack Power שיצרו הקשר בין המחאה החברתית לזכות הצעקה והייצוג האמנותי שלה. הליווי של זראנג , למשל , בחלק הראשון לא היה ספירה של קצב אלא זריקה של חומרי בעירה לתוך המדורה שהדליק ברוצמן. סוג כזה של ליווי, שבו גם הבס אינו מנגן רבעים עוקבים (Walking Bass ) אלא מרשה לעצמו נגינה עצמאית מאפשר חופש פעולה ריתמי מוחלט, אך ברוצמן נמנע מלהשתמש יותר מדי בחופש הזה והקפיד לשמור על הפעמה.

הרגעים המרגשים ביותר היו, בכל זאת, רגעי השקט שאחרי הסערה, שבהם בלטו הטון הלירי הנדיב של מקפי ויכולת הליווי המדהימה שלו. בקטע השני ניגן מקפי ארבעה צלילים של סולם מינורי עולה, כליווי אוסטינאטו לברוצמן. האחרון בתורו פיתח את הנושא תוך הצמדות לבסיס הפשוט, וזה היה סוד הקסם של המופע-מאחורי הצעקה יש נושא מינורי של ארבעה צלילים.

פטר ברוצמן - סקסופונים וקלרנית, ג`ו מקפי – סקסופון וחצוצרה, קנט קסלר - בס, מייקל זראנג - תופים. יום שלישי, 14 במאי 2007, לבונטין 7.

.