מחול - על שירי ילדים בפינת גורדון

שיחה עם ליאת קפלן, משוררת והמנהלת האמנותית של פסטיבל המשוררים במטולה על הז`אנר ההולך ונכחד - שירה לילדים, לרגל אירוע שיוקדש לנושא במסגרת הפסטיבל

זה לא אירוע מתיילד

"אלישבע מה נחמדת, מה יפה אהובתי, לה שמלת פרחים תפרתי, היא ממש כשמלתי. אין אני יודעת למה הם אומרים פיסחת את? הן משתיים הרגליים חסרה את רק אחת. ואומרים לי את קרחת, ואומרים שבור אפך, אין אני יודעת למה הם אינם רואים יופייך, אל תשימי לב לאלה, האמיני לי בתי, אלישבע את נחמדת, את יפה אהובתי".

המילים האלה של מרים ילן שטקליס הולכות איתי כל החיים ופוגשות אותי בכל פעם שאני מרגישה חלשה. זה השיר שלי. ואולי, בגלל שנחשפתי אליהן בשלב כל כך מוקדם בחיים, כשלא היה עוד כלום חוץ מכמה מילים, אלה אפילו מילים שעזרו קצת לכייל ולקבוע את הגישה שלי לחיים. את הספר שלה אגב, קניתי רק בגיל עשרים.

בחג השבועות הקרוב יתקיים, כמו בכל שנה בעשור האחרון, פסטיבל המשוררים במטולה. בין שלל האירועים במסגרת הפסטיבל, ייערך גם האירוע "איה פלוטו" (כשם ספר הילדים של לאה גולדברג), דיאלוג בין משוררים, מוזיקאים, ילדים ושחקנים עם שירה שנכתבה לילדים. בין המשתתפים באירוע: יאיר דלאל , המשוררת מאיה קופרמן, המשוררים זלי גורביץ, אריאל הירשפלד, נורית זרחי ושרון אס, השחקנית נעמה שפירא והשחקן דורון תבורי.

"קהל היעד הוא כולם", אומרת המשוררת ליאת קפלן, המנהלת האמנותית של הפסטיבל. "לדעתי זה קהל היעד הרגיל לגמרי, קהל היעד של שירה. זה לא אירוע מתיילד. הדיבור והקריאה והבחירה והמוזיקה זה על שירים שנכתבו לילדים, אבל שירי הילדים הם שירים שבעצם כולנו הולכים איתם חרוטים בבשרנו.

"הפאנל הוא לא בהכרח של משוררי ילדים. בעצם יש פה איזה אמירה של לכפור בגבול הברור. זה קשור גם לנושא של הפסטיבל, שהוא `פרזות`. בהנחה שכל אחד מאיתנו מחובר גם לשירת ילדים וגם לשירת מבוגרים, אנחנו משוטטים הפעם באזורי הספר בין הדברים האלה, כלומר דווקא במקומות שהשירה היא לא משהו טהור לגמרי, מקומות שיש בהם אי ודאות, שיש כניסה של חומרים אחרים. אלה המקומות שמעניינים אותנו הפעם".

סופרים לילדים יש – משוררים כמעט ולא

שטקליס, לאה גולדברג, שלונסקי, מה עושה אותם לקנונים?

"זו חידה גדולה, והחידה הזאת עוד יותר מתחדדת בעיניי כי אני לא רואה את הממשיכים שלהם, להוציא אחת ויחידה, נורית זרחי. יש סופרי ילדים אבל אני לא רואה משוררים ושירה. אני רואה פזמונים, יש גם דברים יפים כמו של דתיה בן דור, שירי אצבעות ודברים כאלה, אני רואה דברים טובים, אבל לא שירה. אפילו שירי נונסנס אני לא רואה. אפילו משוררים מצוינים כמו תרצה אתר, שכתבה נהדר שירים לילדים, מה שאנחנו זוכרים ממנה יותר זה את הסיפורים".

מה זה אומר בעצם על המקום של שירי ילדים בתרבות שלנו היום?

"זה יכול להגיד הרבה דברים, לשום דבר אין סיבה אחת מובהקת. אז יכול להיות שהילדים היום הם אחרים, שבמידה מסוימת גם הם וגם ההורים וגם החברה בכלל מוותרים קצת על הילדות שלהם ומהר מאד הם הופכים לנוער ולמבוגרים. ילדים גם חשופים לכל כך הרבה דברים אחרים באמצעי התקשורת ואולי הם לא כל כך קרובים לשירה. ואולי אין אנשים שכותבים את זה, יש תרבויות שבהן אין מחול, למשל. או בהולנד, תרבות נפלאה במה שקשור לעבודות חזותיות ופלסטיות, אין בה כמעט שירה. ויכול להיות שזאת פשוט תקופת ביניים. שנגמרו המשוררים שכתבו במסורת אחת, ומסורת אחרת בדרך".

מסורת רוסית

אמרת שאת רואה פזמונים אבל לא שירים. מה ההבדל לדעתך בין פזמון לשירה?

"ההבדל בין פזמון לשירה הוא שפזמון ניתן להסבר. פזמון מובן לחלוטין, הוא כאילו כולו באור. בשיר תמיד יש משהו שנשאר מסתורי, לא פתור. הוא תמיד מטריד. בגלל זה הדברים האלה הולכים איתנו. זה לא עוזב אותנו, זה ממשיך להטריד אותנו כל החיים".

או לנחם

"גם וגם וגם. פזמונים אפשר לזכור או לא, אם מנגנים את המוזיקה אפשר לזכור חלק מהמילים. שירה זה עניין תרבותי משותף. אנחנו יכולים לשבת בין חברים ומישהו יגיד, `יצור ירקרק משונה` וכולם יודעים שזה מ`איה פלוטו` וכולם גם יודעים שזה צפרדע.

"אבל מה ששמתי לב, זה שכל המשוררים, גם פניה ברגשטיין ולאה גולדברג, ושלונסקי, ואלתרמן ושטקליס, הם כולם באו מתרבות רוסית. אז אמנם הדברים נכתבו במקור בעברית, והרבה פעמים הם גם מתרחשים באזורי העברית, `ידידי מרחוב ארנון` למשל, אבל המסורת היא לגמרי רוסית, ואין לנו כמעט שירי ילדים ממסורת אנגלית או צרפתית".

או מזרחית

"או מזרחית. יש, אבל זה לא קיבל מקום כל כך מועצם. משהו בספרות הילדים הרוסית הגיע הנה יותר מאשר כל דבר אחר. אבל אני אומרת את זה יותר כקוראת מרוגשת ולא כמתמחה, לא למדתי וחקרתי שירת ילדים".

מה השיר "שלך"? מי ממשוררי הילדים הוא המשורר "שלך"?

"באמת כל החבורה הרוסית. שטקליס קודם כל, ואלתרמן ושלונסקי ופניה ברגשטיין. יש שיר אחד, אני אפילו לא יודעת למה, שנקרא `מעשה בילדה בודדה` של מרים ילן שטקליס. הייתי ילדה בקיבוץ שכל לילה לפני השינה קראו לה שירים, ואבא שלי המשיך לקרוא לי עד שידעתי לקרוא, בעיקר שירה, ואולי לכן זה חרוט במיוחד.

"אבל זה גם חרוט כי בשירת הילדים הזו יש משהו חי באמת. יש בה צער ויש בה כאב ואין בה זיוף ובדרך כלל היא לא חינוכית, שזה המכה הגדולה לדעתי של ספרות ילדים ונוער, זה נורא. גם בשירה וגם בפרוזה. אם כבר יש ספר, אז הוא לא נועד להנאה ולא להתעוררות חושים ולא לאסתטיקה, אלא נועד ללמד, לכל דבר יש תכלית. וההורים מאד מתלהבים, הם חושבים שהילד שלהם מתחנך יפה. אבל אין להם נשמה ואין בהם כאב, ובשירי הילדים האלה אין פתרונות, וככה זה באמת, אין פתרונות. הילדה אצל שטקליס נשארת בודדה וכולם יודעים את זה. היא רק עשתה טיול, ואנחנו עשינו אותו איתה. לכן גם טלי בארץ הלמה של שלונסקי לא באמת תקבל תשובה לשאלות שלה, כי בחיים שלנו אין באמת תשובה".

"איה פלוטו" - מופע מחווה לשירה שנכתבת לילדים. במסגרת "פרזות" - פסטיבל המשוררים במטולה. יום רביעי, 23 במאי 2007, 12:30, תיאטרון בית הראשונים, מטולה. הכניסה חופשית.