מחול - פותח קופה: כמה עניינים שעל הפרק

כמה עניינים: האם השנה יעמוד תיאטרון הקאמרי בהתחייבויות הרפרטואריות שלו? נדבך נוסף לדיון המפתח על מוזיקה קלאסית וכדורגל וגם - הצעה פרקטית לאנשי האירוויזיון . אך ראשית – קידת פרידה לאורי לוי שהודיע על פרישתו הקרובה ממנכ"לות תיאטרון גשר

פרידה מידיד, מנכ"ל וג`נטלמן

לו חולקו בישראל תארי אצולה, או לחילופין, לו היינו ממלכה כמו בריטניה, אורי לוי היה מזמן לורד, או לפחות סר. נוכחותו בתיאטרון הישראלי, פועלו למענו והדרת הכבוד ההדדית בין השניים, עושים אותו יותר מראוי להיות הסניור סיטיזן של התיאטרון הישראלי, בכיר בין שווים.

לוי, שעל פרישתו העתידית מתיאטרון גשר, אחרי 12 שנות כהונה כמנכ"ל, נתבשרנו השבוע, הוא איש יוצא דופן בסצנה הייצרית של התיאטרון המקומי. מנכ"ל מזן אחר. אחד שצמח בתיאטרון, לא צנח-הוצנח. שחקן שהפך למנהל ולא בגלל עסקנות פוליטית וקשרים אישיים, רדיפת כבוד וחרחור מדנים, אלא בזכות אהבה ותבונה, אורך רוח ופייסנות.

לוי, שחקן האוהל בבחרותו, עמוד תווך בקאמרי מאז שנות החמישים ומנכ"ל גשר לעת פרישה, הוא נציג של תיאטרון הולך ונעלם. של הגישה הרומנטית, שדוגלת באמנות ובאיכות, בחינוך ובתרבות, ובזה לבידור רדוד, לפזילה לטעם הקהל ולקידוש הרייטינג והמסחריות. ככזה וכאיש ללא-אגו, רך-דיבור ומצטנע, הוא מכיר בעליונותו של ההיבט האמנותי בניהול, ומינויו כמנכ"ל גשר, כעזר-כנגד למנהל האמנותי ייבגני אריה, ללא ספק תפקיד חייו, היה הברקה ליהוקית מופלאה.

לוי, בן 76 באוקטובר, הוא אחד הנציג האחרונים לדור ראשונים ומייסדים שכבר ירד מבמת התיאטרון הישראלי. הוא היה חלוץ (תרתי משמע, גם בכדורגל!) ולכתו, אחרי 55 שנות פעילות עשירה, מותירה את עסקנות התיאטרון בידיים של דור ביניים, צעיר(בגיל)-זקן (בתפקיד), שיושב על כסאו יותר זמן משנותיו של לוי כמנכ"ל.

למרות שקשה לראות ממשיכי דרך להתנהלות האבהית והשקולה, נטולת-המדון ומאירת-הפנים של לוי, כולנו תקווה שזה לא סוף עידן. שלפחות גשר ישכיל לבחור מחליף ראוי (מאיפה?), שימשיך את אותן רוח ודרך. ולתיאטרון כולו נאחל שנמשיך ליהנות מהוותק ומהניסיון, מהמזג ומהתבונה, מהנכונות ומהגישה של אורי לוי, מנכ"ל וג`נטלמן. נכס שאסור לוותר עליו.

מוזיקה קלאסית או כדורגל, זו השאלה?

מסתובבת אגדה, שאותה מפמפמים פרשני דו"חות פיל"ת (מטעם משרד התרבות, המדע והספורט) למיניהם, לפיה יש בארץ יותר קהל קוני כרטיסים לתיאטרון ולקונצרטים (ולכל תחום בנפרד!) יותר מאשר לכדורגל. על סמך אגדת עם זו נבנים פרשנויות וניסיונות לגזור ממנה על אופיינו התרבותי ה"אמיתי", ועל תמיכת המדינה בתחומי התרבות והספורט (ולמי מגיע יותר, כמובן).

עם כל הכבוד - ויש הרבה כבוד - אין קשר בין המספרים המוחלטים של המבקרים בשני התחומים, שלרוע המזל, הם באחריות אותו שר. לא לגבי התמיכה (שבתרבות היא מזערית ובספורט היא אפסית) ולא לגבי השלכות, כמו קריאות פופוליסטיות לספונסרים להעדיף השקעה בגופי ביצוע של מוזיקה קלאסית (בנימוקי התחככות עם אוכלוסיה אינטליגנטית, אמידה, בעלת אמצעים וצרכי-צריכה) על פני "רכישת" מועדוני כדורגל "המוניים" ו"נחותים"
.
הפיתוי למצוא בנתונים אלה בסיס כדי לנגח את הספורט בכלל ואת הכדורגל בפרט, ולהוכיח את עליונות התרבות בכלל והמוזיקה הרצינית בפרט, הוא שגוי ומוטה במקרה הטוב, דמגוגיה זולה במקרה הגרוע. הם לא אומרים כלום. במוזיקה קלאסית הם מעידים על הפוטנציאל כולו (עובדה שהאולמות מלאים), בכדורגל הם רק קצה הפוטנציאל (האצטדיונים ריקים, אבל מלאים באופטימיות). לעומת זאת, אין מה להשוות בין העניין הציבורי והתקשורתי שכל תחום מרתק אליו. ויעידו מדורי הספורט בעיתונות (גם בהארץ!) מי מנצח.

ההיבט התחרותי הוא שמבדיל בין התחומים. במוזיקה (ובאמנות בכלל) אי אפשר לכמת כשרון אמנותי, למרות שנערכות תחרויות פסנתר ונבל וגם ...אירוויזיון. בספורט, ובזה יתרונו היצרי, התחרות - הישגיות, ניצחונות, נקודות, מדליות וגביעים - היא העיקר. ולכן הספורט ממקד עניין עצום גם מעבר לצריכתו המיידית והחד-פעמית. בניגוד למופעי מחול, תיאטרון ומוזיקה קלאסית (מוזיקה פופולרית היא עניין אחר, אטרקטיבי, מסחרי ובר-תחרות, ולא סתם היא מתארחת באצטדיונים), תוצאות האירוע הספורטיבי, הם מזון לפרשנויות ולסיקור מתמשך גם זמן רב אחרי. מה שנמצא רק בדוחק בתרבות "גבוהה".

אפשר להבין מדוע בארץ למוזיקה באים יותר מלכדורגל. זה נובע מתנאי צפייה עדיפים וגם מברירת המחדל שבעטיים. אוהד כדורגל יכול לראות משחק מהבית, בשידור טלוויזיה. וזה לב העניין, הרייטינג. התרבות, עם ערוץ וחצי, ניגפת מול הספורט, שמיוצג בעשרה ערוצי ספורט לפחות. נו קונטסט. רייטינג זה מסביר מדוע אנשי עסקים, בארץ ובעולם, יעדיפו תמיד רכישת מועדון ספורט על פני תמיכה בתזמורת.

לעוסקים ב"עולם התרבות, מגיעה תמיכה, אבל חפשו פלטפורמה מנומקת, תרבותית ומושכלת, לא על חשבון הכדורגל. זה לא כוחות. תמיד תפסידו. בדעת הקהל, שתזהה ניסיונות פתטיים, וגם בקרב אותם אנשי עסקים שעל פתחיהם אתם מבקשים לחזר. מכובדות תרבותית אי אפשר לתרגם למינוף עסקים. היא לא נושאת דיווידנדים ראויים מבחינת אנשי העסקים. אלא להיפך, רק הוצאות.

הכרזת המלחמה של הקאמרי

מסיבת העתונאים שכינס התיאטרון הקאמרי בראשית השבוע, לפרישת תוכניותיו הרפרטואריות לשנה הבאה, יותר משכוונה לאוזני כתבי התרבות המקומיים, הייתה הכרזת מלחמה כנגד ניסיונות ה"השתלטות" של תיאטרונים אחרים (בית ליסין, למשל) על המחזאות המקורית ונישולו של הקאמרי ממעמדו הבכיר, לפחות לטעמו.

המאמץ ניכר בגיוס כמעט כל המחזאים הישראלים שמחזותיהם מיועדים להצגה בקאמרי במהלך השנה הקרובה, כדי לשאת דברים ולהבטיח שחזות הקאמרי היא מחזאות מקומית ומקורית. עד כדי כך, שכמעט ונשתכחו המחזות המודרניים, הקלאסיים ושאר המתורגמים שעתידים להיות מופקים בפרק זמן זה בקאמרי (להוציא "בואינג בואינג" ו"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" - כבר באוגוסט-ספטמבר, ו"חתונת הדמים"), ובסך הכל 8 מחזות בלבד מול 14 "זרים" שהובטחו אשתקד (וגם זה נתון שאינו פסול לעדות).

עתה נותר להמתין למבחן התוצאה, ולבדוק את ההתחייבויות אחת לאחת - אם אכן תיושמנה. כי השנה זה לא קרה. מבין תשעת המחזות המקוריים שהובטחו לעונה זו, הועלה רק אחד – "בדנהיים 1939"; שני יועלה בחודש הבא ("חברון") ושלישי ("היה או לא היה") במהלך הסתיו הקרוב. מבין השאר מובטחים (שוב!) "הרטיטי את ליבי" של חנוך לוין, "הגיל הנכון לאהבה" של יאיר לפיד ו"כנס קיסריה" של אילן חצור (שלכולם יש במאים אבל עדיין לא מועדים). שלושת האחרים דאשתקד, "חתונה", "משפחה חמה" ו"השיבה לחיפה", כבר לא על הפרק לעונה זו. ללמדכם על כוחן וקיומן של הבטחות. ועל הסתמכות היתר של מנהלי הקאמרי על זכרונם הקצר של אנשי התקשורת.

המוזיקה המזרחית של האירוויזיון

תוצאות האירוויזיון האחרון גרמו למפח נפש באירופה המערבית. ההצבעה הגיאו-פוליטית והבינ-גושית הנמשכת, הבהירה גם לכל הפייסנים שהשיטה הנוכחית פשטה את הרגל. מדינות המזרח, שכנראה לא יודעות לחגוג את הבחירה הדמוקרטית שנפלה בידיהן, יורקות לבאר הכלכלית ממנה הן שותות, בהיות המדינות העשירות במערב המממנות העיקריות של התחרות.

המדינה המערבית הבכירה בדרוג הגמר (להוציא טורקיה ויוון שגם ממוקמות במזרח וגם נתפשות כגשר בין החלקים) הייתה פינלנד (!) במקום ה...17. והיא הקדימה את שוודיה, גרמניה, ספרד, צרפת, בריטניה ואירלנד. שלא לדבר על חצי הגמר שבו כל מדינות המערב נזרקו לכלבים, ותשע מזרחיות (וכן טורקיה) העפילו לגמר. ללמדכם על התסכול.

ההתמרמרות מובנת וגם קיבלה ביטוי קולני, כשבין המואשמים, גלי המהגרים באירופה החדשה, המאוחדת, חסרת הגבולות והמכסים. מן הסתם, מיטב המוחות יתבקשו לרענן ולשנות את שיטת ההצבעה הנוכחית, המופקדת לחלוטין בידי צופי הטלוויזיה. בין הרעיונות, שילוב ועדות שיפוט מקצועיות בכל מדינה, בשאיפה למתן ולשקלל את ההצבעה השכנותית.

לנוכח ריבוי המדינות המשתתפות והכוונה לקיים שלב מוקדם מפוצל לשניים (עם מקומות מובטחים בגמר רק למדינה המארחת ואולי גם לארבע הגדולות: צרפת, גרמניה, ספרד ובריטניה), אני מציע לאמץ הגיון ורעיונות ממפעלי הכדורגל והכדורסל באירופה. המוסדות האירופים הרלוונטיים מבחינים גם בדרוג (מצטבר) של איכות וגם בטריטוריות. ובשלבים המוקדמים נפגשות קבוצות ממדינות סמוכות פחות או יותר, לפני העפלה לשלבים המכריעים. וכמו שהתאחדות הכדורגל העולמית "דואגת" שלמונדיאל, אליפות העולם בכדורגל, יגיעו לא 32 הנבחרות הבכירות בעולם, אלא נציגות לפי מפתח חלוקה יבשתי, כך גם באירוויזיון: לחלק - עם כל הבעייתיות הפוליטית הקשורה - את אירופה ל"מזרח" ול"מערב", כדי להבטיח נציגות מאוזנת בגמר של שני החלקים. את האיזון נשיג גם בשיטת הצבעה חדשה - כל גוש יקבע את העולים של הגוש האחר: מדינות ה"מערב" יצביעו לשירי ה"מזרח", וצופי הטלוויזיה ב"מזרח" יעריכו את משתתפות ה"מערב". בגמר יצביעו כולם לכולם. להערכתי כך אפשר לנטרל את ההצבעה הגיאופוליטית ולהקטין את השפעתה.