מחול - בעז שרעבי בהופעה

רק ארבעה שירים חדשים מ"לנשום", אלבומו האחרון, משתלבים במופע הנוכחי של בעז שרעבי, שמתבסס יותר על אוצרות העבר

הסתלקותו של אהוד מנור מורגשת

מי שצורך את בעז שרעבי בפריזמה הצרה של זמר-יוצר, חוטא לעצמו ולמציאות. כי שרעבי, והשנים כבר לא יוכלו לתקן אותו, הוא יותר מזה. מבצע-מגיש-בדחן, מין טרובדור, אנטרטיינר, בדרן. כזה שלא מסתפק בשילוש הקדוש מילה-לחן-ביצוע, אלא מוסיף ויוצק את עצמו בין השורות ובין השירים. מאפשר לצופיו הצצה אינטימית ומשעשעת לתוך חייו ועולמו, גם במחיר היסחפות לבדיחות-הדעת, כאילו החמיץ משהו כסטנד-אפיסט.

מעטים הפרפורמרים שמוכנים לסוג כזה של חשיפה. ארצי הופך את המפגש לפמיליארי, כספי מעדיף גישה צינית, ובנאי, יוסי ז"ל, עשה זאת בדרכו המלוטשת, המאומנת והמיומנת. לשרעבי אין דיסציפלינה. אין לו כמעט שליטה על היוצא מפיו, כי משפטיו לעולם לא שלמים, לא קוהרנטיים. הוא מבליע מלים, יוצר פערים ברצף. ואם סיפוריו שלמים בכל זאת, זה בזכות מערכת סימנים מוסכמים, של ציחקוקים מסתחבקים, גינונים, ג`סטות ופראזות חוזרות ונישנות, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחן הבימתי שלו.

אולם למרות נטיותיו המבדרות, שרעבי הוא עדיין זמר-מבצע, עם רפרטואר עצום ומרגש. אמנם מבחר השירים שעומד לרשותו לא יכול לאכזב, אולם הסתלקותו של הפזמונאי אהוד מנור, שותפו הוותיק ליצירה ועזר כנגד בביצור מעמדו, כבר מורגשת.

רק ארבעה שירים חדשים מ"לנשום", אלבומו האחרון, משתלבים במופע הנוכחי, שמתבסס יותר על אוצרות העבר - מ"פמלה" (דווקא כהדרן, ובאנגלית), "חופשי ומאושר" ו"חייך וחיי", דרך "הלוואי", "את לי לילה", "אצלי הכל בסדר", "משאלה" ו"תני לי יד", ועד "כשתבוא" (נשיר ברון), "כשאת נוגעת בי", "לתת", "הייה חזק" ו"כל עוד" - ופחות על השירים החדשים, שאותם כתב עמית צח, עדיין לא בן-תחרות למנור. הארבעה הם "מטאור", "ולמרות", "קבליני" והלהיט הגדול החדש "אם את אוהבת אותי". דווקא שיר הנושא של התקליט (וגם של המופע) נעדר. משונה, לא? אולי יצטרף בהמשך.

סאונד תמוה

כמלחין, צח ג`וניור מסתדר נהדר עם המילייה המוזיקלי של עמיתו הבכיר. מייצר לו בלדות רגשניות, סכריניות ומתנגנות להפליא, ונטמעות היטב במסורת השירה השרעבית. זו מתמסרת באופן הכי טוטאלי, נותנת - כמלות השיר "לתת"- את הנשמה ואת הלב, ומנתבת את הסלסול ואת הנימה החברית-חברתית לחדרי הלב של כל אחד מאיתנו.
.
לטעמי, זה לא קורה מספיק. באשמת הסאונד התמוה של המופע. אמנם הוא אופייני לצליל הסינתיסייזרים של ירון בכר, מפיקו המוזיקלי של המופע (ולא צח שהפיק מוזיקלית את התקליט), אבל נשמע לי לא הוגן ולא ראוי לשרעבי, רגע לפני יום הולדתו ה-60.

בעז לא היה מעולם רוקר והמצלול המתכתי, דוקרני ותוקפני מדי, מלחיץ, מקשה ומהווה חיץ. וגם לא מתאים לתוכנם ולאופיים של השירים, שעניינם יחסים בינ-אישיים, אהבות, נגיעות, חלומות, משאלות, תמיכה ועידוד. אלא אם הסאונד מכוון לטשטש ולהסתיר פגמים שחרצו שיני הזמן בקולו ובשירתו של בעז. אך גם אם קולו תש פה ושם, עדיין הוא הפרשן הנאמן ביותר של שרעבי, ואין מה להסתיר ולהתבייש.

יותר מזה, העיבודים מטשטשים, מבליעים ומעלימים את הקישורים האתניים הנדרשים. הרכב כלי הנגינה לא עושה חסד עם השירים. הוא נעדר רכות ורומנטיקה. מעדיף ( מטעמי חסכון?) חיקויי סקסופון, חצוצרה, כינורות ופסנתר (כנף), על פני הכלים והצלילים המקוריים. רק כשהקלידים מפנים מקום לצלילי אקורדיאון, והגיטרה הספרדית מגרשת את החשמלית, חוזרת-חודרת יפעת ההשראה של שרעבי, חבל שזה קורה מעט מדי.

בעז שרעבי. "לנשום". תיאטרון חולון, 19 במאי 2007.