תסריטאים שהם גם שחקנים
 
כנראה שאין כמעט אדם הצורך בידור ותקשורת במדינה שלא ראה השנה את צחי גראד. אם בטלוויזיה, בסדרות "אמאל`ה", "מרחק נגיעה" ו"בשורות טובות", או בקולנוע,   ב"מישהו לרוץ איתו" וב"מלח הארץ". ועדיין, גראד יכול להלך להנאתו ברחוב תל אביבי סואן בידיעה שמעט מאוד אנשים יזהו אותו, ובטח שבנות מצווחות לא יקפצו עליו. זה מפני שגראד הוא שחקן אופי כישרוני ויצירתי ושחזותו משתנה מפרויקט לפרויקט. גראד כבר בן 44, וכעת, בצד הקריירה המשחקית המשגשגת שלו, הוא מעשיר גם את רפרטואר הסרטים שלו כבמאי.
 
לפני חמש-שש שנים יצא סרטו הראשון, "ג`ירפות", וביום חמישי האחרון עלה למסכים פרויקט הבימוי השני שלו, "תנועה מגונה". באופן לא שכיח בקולנוע, שניים משחקניו הבולטים, גל זייד, המגלם את הגיבור, ויעקב איילי, בסרט על תקן ידידו ובן משפחתו, חתומים ככותבי התסריט. "נכון שזה שונה מההתנהלות הרגילה", אומר גראד כשאני שואל אותו כיצד נולד הפרויקט. "אבל הם באו אלי עם עסקת חבילה, שהם כותבים את התסריט ומשחקים את התפקידים האלה. זה היה נראה לי סבבה. מבחינת ההתאמה לתפקידים, גל נראה לי ממש מתאים, וגם איילי היה ליהוק טוב. אז חוץ מהעניין הכביכול טכני, שהתסריטאי הוא גם השחקן, מה שבאמת מכניס כאן דינמיקה מיותרת, זה היה סבבה, ואיפה שהיו קשיים קצת התווכחנו, כשכל אחד בא עם החרדות שלו, והסתדרנו".
 
"תנועה מגונה" מתרחש בשבוע דרמטי אחד, בין יום השואה ליום העצמאות, בחייו של מיכאל קליינהאוס (זייד), סופר מתוסכל הנשוי לתמר (קרן מור), אחות בבית חולים, ושניהם הורים לילד קטן, דוד (טל גרושקה). בבוקר יום השואה נהג חסר סבלנות בג`יפ שחור גדול כמעט דורס את תמר, שעשתה לו באצבעה תנועה מגונה, ועוקר ממקומה את דלת מכוניתו  של קליינהאוס. האזרח ק. מנסה לגרום לבעל הרכב שפגע בו לשאת בהוצאות תיקון הדלת, אך כל הדלתות החוקיות הלגיטימיות נסגרות בפניו. מתברר לו שהנהג הפוגע הוא דרייפוס (אשר צרפתי), גיבור מלחמה לשעבר, וכיום אדם כוחני בעל קשרים במשטרה ועסקים אפלים. מיכאל מתקשה להגיש נגדו תלונה במשטרה ולתבוע אותו לדין, וככל שהוא נכשל בניסיונותיו לקבל פיצוי על העוול שנגרם לו, כך הוא נעשה יותר ויותר נחוש בדעתו להמשיך במאבקו. העימות בין מיכאל ובין דרייפוס ובריוניו הולך ומסלים, עד לנקודת רתיחה שאין ממנה חזרה.
 
בסרט משתתפים גם אניה בוקשטיין, רבקה מיכאלי, מנשה נוי ואחרים. עלילת "תנועה מגונה" מבוססת ביסודה על "מיכאל קולהאס", נובלה מהמאה ה-19 של היינריך פון קלייסט הגרמני .
 
הסיפור מתאים  למציאות ישראלית   ומפתיע שהמקור הוא דווקא נובלה גרמנית מהמאה ה- 19

"איילי מאוד מחובר לספרות העולמית, וגם גל זייד, כך שזה היה ברקע של הכתיבה. עשיתי איתם שכתובים על התסריט שאיתו הם באו במשך שנתיים, והרקע הזה אף פעם לא היה על השולחן ואף פעם לא דסקסנו את זה. אני אפילו לא קראתי את הנובלה הזאת".
 
באמת הסרט נראה מאוד ישראלי, ואנחנו מרגישים בו את מה שאנחנו מכירים, את מטחנות הצדק שלא ממש טוחנות פה
 
"כן. כל החומר טבול כולו בישראליות, זה כמו שלקחו את הסיפור והשקיעו אותו בתוך איזה שמן עמוק ישראלי, והוא טיגן כל פינה בתסריט ובסרט".
 
ניכור ותחושה דוקומנטרית
 
יש משהו מיוחד באמצעים האמנותיים של "תנועה מגונה" – קלוז-אפים אקספרסיביים ועדשות פנורמיות, שעוקבות פעמים רבות אחרי הגיבור מאחור וגם עריכה וקצב אטיים יחסית של ההתנהלות. איך גיבשת את הסגנון הוויזואלי המיוחד של הסרט?
 
"בתחילת הדרך אתה מנסה לקחת את מה שיש לך ולחשוב איך אתה מרכיב אותו. היינו ערוכים בתקציב מאוד מאוד נמוך, אז סביב זה אתה מעצב את הקונספט שלך ואת איך הדברים הולכים להיראות. באמת היו כאן כמה שדברים, שבעיני התמזגו לעולם הרמוני, שהוא גם מסוגנן ומלא אווירה וגם מאוד נותן תחושה דוקומנטרית כמעט. הסינמסקופ זה דבר שהלכנו עליו מהתחלה. זה היה רעיון של הצלם, שי גולדמן, שיש לו עין מאוד חזקה ופריימים מאוד דרמטיים, עם לוק מיוחד שהתמזג עם מה שדמיינתי.
 
"הייתה אווירה מאוד משוחררת עם המצלמה שמוחזקת ביד, ולשי יש יד מאוד יציבה, ומתעדת את מה שמתרחש. השתמשנו במצלמה קטנה מאוד, HDB (סוג של מצלמה דיגיטלית), שהייתה נוחה לנסיעות ולצילומים מאחור, בעלי תחושה דוקומנטרית. לא שמנו את המצלמה בעמדה הוליוודית קלאסית. באמת הרבה צילמתי את גל מאחור, כמו שדמיינתי את ההתנהלות שלו בהתחלה. זה נתן תחושה דוקומנטרית וגם איכשהו הרגשתי שזה נכון לגל, לא לבזבז אותו, כי הוא נמצא הרבה בסרט, אז כדאי להתחיל כאילו קצת מרוחק. גם בתסריט יש משהו מנוכר, אז אני כאילו מביט בהתרחשות, לא ממש מעצב אותה בשבילי. זה שצילמתי את גל תחילה מאחור, ולאט לאט יותר מקדימה, זה העצים את הכוחות שהוא מקבל. היו כל מיני אלמנטים שהלכתי עליהם, כולל הצבעוניות, שבסופו של דבר נתנו את הלוק ששאפתי אליו".
 
במבט לאחור, האלמנט האלגורי בסרט לא בוטה מדי? הוא נפתח ביום השואה ובסוג של שואה פרטית קטנה של מיכאל קליינהאוס ומסתיים ביום העצמאות, שבו גם הגיבור מכריז על סוג של עצמאות.
 
"תראה, יש בזה גם הומור שחור, ואני לא חשבתי שזה בוטה מדי. למרות שהסרט כאילו כבד, עמוק ומורבידי, יש בו גם איזה צד קל, שנהנה לספר את הסיפור. אני הוספתי כבמאי את האזכורים של יום שלישי, רביעי, יום השואה, יום הזיכרון, מה שנתן לי שוב מן תחושה דוקומנטרית, הנה תראו סיפור, תראו איך זה קרה, מין יומן מסע כזה. במקור, היו למשפחת קליינהאוס שכנים ניצולי שואה, אבל הורדנו את זה מהתסריט. לטעמי, המינון נכון, היה לי נעים בו".
 
באופן אישי, הרגשת פעם איך אתה נטחן על ידי גופים גדולים וסובל מחוסר צדק משווע, וחוסר אונים ואוזלת יד לעשות משהו, עד כדי רצון באמת לקחת את החוק לידיים?

"כן, זה גם קרה לי, אני לא זוכר סיטואציות מדויקות אבל זה בהחלט קרה. למשל, במאבק העיקש על הסרט הקודם שלי  `גירפות`, שלרגעים ראיתי שם הקבלה, ולמעשה זה דבר שקורה בכל מקום. אתה פותח טלוויזיה, קורא עיתון. בקטן, אנחנו סופגים את זה כל הזמן. אבל ברוב המכריע של המקרים אנחנו לא לוקחים סכין, אקדח או כלים כבדים יותר ויוצאים לנקום".
 
לא מיינסטרים אבל גם לא קישלובסקי
 
את "ג`ירפות" יצרת לפני כשש שנים. למה כל כך הרבה זמן עבר בין פרויקט בימוי אחד לשני?
 
"בשני הסרטים הייתי מעורב בהפקה, וזה אלמנט שמאריך את הזמן, כשאדם אחד עושה יותר מתפקיד אחד. אני גם טיפוס טיפה אטי, אוהב לקחת את הזמן ולעשות את הדברים בקצב שלי. במקרה של `תנועה מגונה`, זייד ואיילי הגיעו אלי אחרי שכבר עשו סיבוב עם במאי ומפיקה אחרים, והיו מותשים מבחינת התהליך. הייתי צריך ללחוץ עליהם, וכמו שציינתי, איזה שנתיים רק שכתבנו. וכולנו עסוקים גם בדברים אחרים במקביל. זה לא שאני יושב ורק מתעסק בקולנוע שלי. אני גם משחק די הרבה. כל הדברים יחד יצרו את המצב הזה. בפועל, שנה אחרי ש`גירפות` יצא כבר התחלתי לעבוד על `תנועה מגונה`. זה גם לוקח זמן אובייקטיבית".
 
שקלת גם לשחק ב"תנועה מגונה"?
 
"לא, אני נותן הרבה כבוד לבימוי, ולא רוצה להרוס לי סצנות. אולי עם הזמן, כשארגיש יותר בטוח. מנשה נוי כמעט לא הגיע ליום הצילום שלו, אז כמעט קפצתי לתפקיד שלו. אבל אני שמח שהוא בא ועשה את זה. המשחק שלו נראה לי יותר טוב".
 
גם "ג`ירפות" וגם "תנועה מגונה" הם לא סרטי מיינסטרים. זאת אומרת, אתה לא קורץ לקופה. אתה מודע לזה ומאמין שבכל זאת זה יעבוד?
 
"אני מודע לזה שהסרטים שלי הם לא אנטרטיינמנט או בידור במובן הרחב הרגיל, ההוליוודי, אבל מצד שני, אני חושב שגם `ג`ירפות` וגם `תנועה מגונה` מאוד מהנים ורלוונטיים להמון מאיתנו. זה לא שבאמת יש פה איזה מין קישלובסקי כזה אטי, שרק יודעי חן עשויים להתחבר אליו. זה לא מיינסטרים ולא תמיד יושב על ז`אנר בצורה מובהקת, והגיבור קצת מנוכר מהצופה בכל מיני אמצעים. ועדיין, זה מעניין ומותח, ויכול לדעתי להחזיק בכיף את הציבור הרחב. לא נראה לי שאני עושה סרטים אמנותיים לציבור מאוד מסוים. זה סוג של יצירה אישית, גם של יתר היוצרים, שאמורה לדבר לקהל רחב.  
 
גם `ג`ירפות`, שלא התפרץ לתודעה הלאומית בצורה חזקה, תיאורטית היה יכול, אם היה עומד מאחוריו איזה אדרי (הכוונה למשה אדרי, הבעלים של יונייטד קינג, המפיץ המוביל של קולנוע ישראלי - נ. מ.) ודוחף אותו בעוצמות הנכונות ובדרך הנכונה. הוא יכול היה להפוך לקאלט ולמשהו שהמון אנשים ראו. אז אולי לא 300 אלף, אבל אולי 120".    
  
בין משחק לבימוי
 
שלא כמקובל, את המסלול שלו החל גראד דווקא בלימודי מתמטיקה ומחשבים לתואר ראשון.
 
הדחף למשחק וליצירת קולנוע התעורר אצלך בשלב מאוחר?
 
"אני חושב שהיה עמוק בתוכי איזה משהו שרצה להתבטא ולעשות דברים שהם כנראה יותר יצירתיים ממתמטיקה ומחשבים, למרות שזה תחום שגם בו יש הרבה יצירתיות. אז תוך כדי הלימודים בגבעת רם, לקחתי כל מיני קורסים בהר הצופים, בין היתר כאלה הקשורים למשחק ופנטומימה. מצד אחד, הקורסים האלה הורידו לי את הממוצעים במחשבים ומתמטיקה, אבל מצד שני זה הדביק אותי בחיידק".
 
-למרות שאין לך הכשרה פורמלית בלימודי קולנוע, אלא דווקא למדת משחק באופן מסודר ב"ניסן נתיב", אתה טוען שבימוי מאתגר אותך יותר ממשחק
 
"מלאכת הבימוי לוקחת את כולי וממצה את כל היכולות שלי. זה בהחלט סוג של אתגר יותר גדול ועשייה יותר גדולה ומורכבת. נראה לי אני נמשך לזה יותר, למרות שאת שניהם אני אוהב ובטח אמשיך לעשות גם וגם".
 
זה לא מכניס אותך לאיזה לופ כזה, שאתה שחקן מבוקש וכל הזמן עסוק במעבר מסדרה לסרט, ופה ושם איזה תפקיד בתיאטרון, והבימוי קצת מתעכב?
 
"כן, קצת. את `גירפות` עשיתי כשהייתי מובטל, או כמעט מובטל, ובאמת יש קצת תחרות בין הדברים. רונן בן טל, אחד הבעלים של אולפני `די.בי`, אמר לי שהמשחק שלי מעכב לי את קריירת הבימוי. אבל אין מה לעשות, אתה עושה בחירות. אתה הולך על א`, אז ב` מתעכב או לא מתקיים בכלל. אתה בוחר ב-ד`, אז ג` קצת נפגע. מצד שני, אם הייתי באיזה מקום שהיו לי חמישה פרויקטים בשלבים שונים, כיוצר קולנוע, של חצאי קופרודוקציות וכאלה, אז הייתי כל הזמן יושב בתוך הקולנוע, ורק עושה הבלחות קצרות, או קטנות או מסוימות למשחק. כרגע, זה גם וגם".
 
 בשנה הקודמת עשית עוד סרטים פרט ל"מלח הארץ" ו"מישהו לרוץ איתו"?
 
"כן. שיחקתי ב`מדוזות` (של אתגר קרת ושירה גפן) ובסרט החדש של איתן גרין (`הכול מתחיל בים`), בשניהם בתפקידים קטנים, של איזה שתיים-שלוש סצינות. ולעומת זאת, בסרט של רנן שור, `הבודדים`, יש לי תפקיד משמעותי. וזה היה במקביל לסדרות, `בשורות`, `אמאל`ה` ו`מרחק נגיעה`".
 
שיחק תפקידי שוטרים ותפקידי הומואים
 
כשאני בוחן את רפרטואר הדמויות שעשית בסדרות ובסרטים, מתברר שיותר מפעם גילמת אנשי חוק, קרימינלים או דוסים.
 
"בתחילת הקריירה נתנו לי לשחק גם איזה כמה הומואים. אני כנראה השחקן הישראלי היחיד ששיחק     
תפקידי שוטרים ותפקידי הומואים, כשלרוב זו לא בדיוק אותה דת. זה מה שנותנים לי. הדימוי שלי של איך אני יוצא החוצה, זה משהו שאני פחות מתמצא בו. אבל באמת נטו לתת לי דמויות של אנשי חוק, ורק בשנים האחרונות זה כאילו נפתח לכל מיני טיפוסים אחרים. אבל בסרט `הייתה לי ילדות מאושרת`, למשל, של אורי סיוון, הייתי אב המשפחה".
 
ובמקביל לעבודות כשחקן בקולנוע ובטלוויזיה, אתה עושה גם תיאטרון
 
"בשנים האחרונות לא עשיתי המון תיאטרון. הייתי שותף להצגה אחת שמאוד הצליחה, ורצה בסביבות 600 פעם, `אישה, בעל, בית`. ב-2003 וב-2004 זה היה כ-20 הצגות בחודש, וזה היה קצת קשה, אבל זו גם משכורת. עובדים. בעולם אידיאלי הייתי אולי חותם שאחרי 100 הצגות אני עוזב, כי אחרי כמה עשרות פעמים אתה מרגיש שמיצית את התפקיד, ואתה ממשיך בעיקר כי התחייבת. בניגוד לזה, עבודה כשחקן בקולנוע ובטלוויזיה זה די דומה. בטלוויזיה זה עובד קצת כמו פס ייצור, בקולנוע פחות. בשני המדיומים זה מפורק, אתה הרבה יותר תלוי בבמאי, כי אחרי זה מסדרים לך את המשחק מחדש, פה מורידים משפט ופה מאריכים את הפאוזה. המשחק עצמו הוא בעיקרון אותו דבר, עם דגשים קצת אחרים, אבל הטכניקה של לעלות את הדבר מאוד שונה".
 
 הזכייה על "תנועה מגונה" בתחרות הסרט הישראלי בפסטיבל חיפה החמיאה?
 
"באופן עקרוני זה אמצעי. הצופים ואולי העשייה עצמה, באים לפני פרסים והכרה. אני יחסית בתחילת הדרך כקולנוען, אז זה טוב לקבל פרסים באזור הזה. זה נוח ונעים, וחשובה גם ההכרה. יש מה לשים על הפוסטר, ואנשים קולטים שלא רק אני חושב שהסרט טוב, אלא גם אנשים חיצוניים החליטו כך. אז זה נעים וטוב, אבל זה לא לב העניין".