מחול - "כך עושות כולן"- עדיף ביצוע קונצרטנטי

דן אטינגר וצמד זמרים טובים מאוד לא הצליחו להציל את האופרה של מוצרט מאינוסה על ידי במאי איטלקי, שהחליט ללמד את הגאון מווינה מהי אהבה

שכתוב העלילה

אינני יודע מי בחר לייבא לכאן את ההפקה הזאת. בשורה די תחתונה ברשימת הקרדיטים נאמר שההפקה הזאת היא "בשיתוף תאטרו ארתורו טוסקניני, איטליה." אין שם של עיר באיטליה, ועל כן החלטתי לראות מה הקרדיט באנגלית. גם שם אין שם של עיר, אבל גם אין "תאטרו" אלא קרן טוסקניני. בכל מקרה ברור לחלוטין שהמאסטרו האיטלקי היה מסלק מאולם החזרות את הבמאי ואומר שמוטב להעלות ביצוע קונצרטנטי.

אם המנצח דן אטינגר מנצח על ביצוע כזה היינו יכולים להתרכז – וגם בעיניים פקוחות - במה שרצה לעשות במוזיקה של מוצרט, כפי שבישר על כך בפתיחה, והשתדל מאוד להמשיך בכך עד הסוף עם התזמורת הסימפונית ראשון לציון ומקהלת האופרה (שהייתה קורבן לתלבושות איומות שהדגישו עד כמה הבמאי לא ידע מה לעשות עם זמריה) עם הזמרת הישראלית הילה בג`יו והזמר האורח מאוריציו מורארו.

עלילת האופרה מספרת על שתי אחיות שארוסיהן בטוחים כל כך בנאמנותן עד שהם מוכנים להתערב על כך ובסכום גדול עם דון אלפונסו, פילוסוף מזדקן שטוען כי הנשים בוגדניות מטבען. אלא שהוא לא רק פילוסוף אלא גם סרסור לדבר עבירה, משכנע את שני הבחורים להעמיד פנים שהם יוצאים למלחמה, ואז להתחפש לצמד אלבנים שיופיעו יש מאין ויפתו את השתיים. להצלחת המזימה הוא מגייס גם את המשרתת דספינה. וכדי להגביר את המבוכה הוא גם יוזם חילוף בין המאהבים. לא די יהיה שהאחיות יבגדו, אלא שכל אחת תעשה את זה עם בן זוגה של אחותה. בסופו של דבר התסבוכת מותרת, הלקח נלמד, ומוצרט וכותב הליברית שלו, דה פונטה, משחררים אנחה אנושית מאוד על מחילה ועל אהבה.

אלא שהבמאי האיטלקי מרקו גנדיני החליט לשכתב את עלילת האופרה, לחתור תחת המסר המקורי שלה, ולשנות את סופה הטוב לסוף טוב יותר ש"צריך בסופו של דבר להתקבל על ידי ה"אחרים", כפי שכתב במאמר המופיע בתכנייה.

את הרמז לכך הבין שכני כבר בסופה של המערכה הראשונה, כשתמה על כך ששני הארוסים חשפו את פניהם. לא שעד לאותה נקודה התחפושת הייתה כזאת שלא היה אפשר לזהותם. כמובן שעל פי הקונבנציה אנחנו מתעלמים מכך שאחד מהם שחור שער, נמוך ובריטון, והשני בלונדי מזוקן גבוה וכמעט טנור, כשם שנתעלם מכך שאחת האחיות אירופאית מלאה והאחרת גבוה ואפרו-אמריקאית. אבל הבמאי החליט לשנות את הקונבנציה התיאטרונית, שעובדת אצל במאים מאז ימי מוצרט. משום כך התלבושת כמעט לא השתנתה, ובמקום שפמים או פאות חבשו השניים מצנפות, ואחר כך חבשה אותם דספינה בתחבושות שהסתירו את פניהם – עד שהסירו אותה והשכן שלי לא הבין איך האחיות עדיין לא זיהו אותם.

את התשובה קיבלנו (אם לא קראנו בינתיים את המאמר) בסוף המערכה השנייה, כאשר הבמאי החליט שחילופי הזוגות יימשכו גם אחרי שיתברר לאחיות לאיזה מלכודת נפלו. הבמאי רק שכח להוריד שלט האומר ששם האופרה שהוא מביים הוא "הכל נשאר במשפחה".

קיר לבן בוהק

אבל זו לא הייתה המלכודת היחידה שהבמאי טמן לאופרה של מוצרט. הבימוי בכללו היה מיובש, נטול שמחת חיים, הזמרים לא כל כך שיחקו את תפקידיהם (וגם לא כל כך ייטיבו לשיר אותם) חוץ מהילה בג`יו הנפלאה ששרה בקול פעמונים צלול ושיחקה "עד הסוף", כולל בשתי התחפושות שדספינה עוטה, כרופא המטפל במחזרים וכנוטריון המשיא אותם לאחיות. המעניין שכאן עוד נשמרה הקונבנציה התיאטרלית. אולי משום שאין ברירה או משום שהבמאי חסר דמיון יצירתי.

חלק נכבד מהכישלון המוזר הזה קשור לתפאורה המוזרה: קיר לבן בוהק, שנפתח כמו מוסך רכב, בצד אחד זה ים עם מזח ואחר כך מדשאה – שינוי סתמי שנועד כנראה רק לאפשר למקהלה ל"שחק" פיקניק ברקע מבלי שישירו בכלל. הפתח האחר הוא אל המטבח, שבמערכה השנייה נותר חשוך וחסר תפקוד למעט שבירת הלובן המעיק. ועוד פרט מעניין – ארון ספרים צר וארוך לכל גובה התפאורה, וקצת למעלה ממפתח הבמה. את הארון הזה, אגב, לא ניתן היה לראות מימין האולם. ואת מה שהחסירה התפאורה השלימה התאורה המתישה (למעט פעם אחת כשהאור על הים השתנה והכחול הפך ירקרק) שהמיתה את שארית החיים על הבמה.

המסקנה מכל הדברים האלה ומהפקות רבות שיובאו תחת הכותרת המטעה "הפקה משותפת": תנו לבמאים, למעצבי תפאורה, תלבושות ותאורה משלנו לעשות את מה שיודעים לעשות ישראלים מוכשרים כשנותנים בהם אמון. לא אחת לכמה שנים, אלא פעמיים בשנה לפחות, ולא כיבוא מחו"ל, אלא כעשייה המתרחשת כאן מלכתחילה. את הצד המוזיקלי המופקד באורח סביר ביותר בידי ישראלים ראוי להשלים גם בצד הבימתי. שאם לא כן, לא ירחק היום ויצטרכו למחוק את "הישראלית" משמו של המוסד החשוב הזה.