מחול - בפסטיבל ישראל: הצדעה ללאונרד כהן

ולו רק בשביל ערן צור, עברי לידר ושלומי שבן שנכונים תמיד להרפתקאות תרבותיות-מוזיקליות היה שווה להגיע למופע ההצדעה של לאונרד כהן

כמו פגישה אישית

ההצדעה ללאונרד כהן, יריית הפתיחה של פסטיבל ישראל לשנה זו בסוגת הפופ, הצדיקה את הפקתה. רק גב פסטיבלי, יכול להוציא לפעול רעיון כזה. הצדעה ליצירתו של משורר-יוצר-זמר בעל שם עולמי, יהודי אפילו, שבמקום להביאו אלינו, הלכנו אנחנו מחצית הדרך אליו.

זה בעצם "המופע שבמקום". הקונצרט שלאונרד כהן "חייב" לנו - מה הוא היה שר ומספר לנו או מה היינו רוצים לשמוע מפיו לו היה מגיע אלינו. קובי מידן היה שם על תקן כהן שמדבר בין השירים, דברים שאמור היה לספר ולהגיד בעצמו לו היה מופיע. דברים שכהן כתב בזמנים שונים, בספרים ובשירים, שתורגמו-עובדו לראיונות מדומיינים, לקטעי קישור כמו-אוטוביוגרפיים, לציטוטים ולאמירות אישיות. כל מה שמספק להצדעה מימד של פגישה אישית עם האיש, חייו ויצירתו.

מידן גם תרגם את השירים. לא מילולית בהכרח, לא מדויק אחד לאחד, אך השתדל להישאר קרוב ברוח ובמסר למקור, גם אם השמות החדשים התרחקו מהמוכר (Lover Come Back To Me הפך ל"למה, למה, למה", למשל). 17 השירים שנבחרו הם רק אחת האופציות. יכלו להיות אחרים במקומם. אם כי, יש להאמין, שכל בחירה אחרת לא הייתה מחמיצה את המהות הכהנית, המתפייטת ביבשושיות קדורנית-עניינית, בענייני אהבה ומשבר, בתשוקה לנשים ולחיים, בכמיהה לאושר ובכבוד לזולת, ולא מוותרת על אבני דרך, קלאסיקות ולהיטים גדולים ("סוזן", "מי באש", "רקדי עמי את סוף האהבה", "צ`לסי", "הללויה" ואחרים (כפי שיוזכרו להלן).

את מקומו של כהן הזמר ממלאים שישה מבצעים, שאת מחציתם רק הפקה פסטיבלית מסוגלת לאתגר ולגייס. ערן צור, עברי לידר ושלומי שבן, הם בעלי מוניטין של מי שמוכנים להתנסות בהרפתקאות תרבותיות-מוזיקליות. שלושה מבצעים נטולי-אגו שמכירים בחשיבות הוויתור על התהילה למען שיתוף פעולה. מוכנים להתחבר ולהתמסר. ובשבילם שווה להרחיק עד קצוות ארץ, גם מעבר לירושלים.

להקפיד בכבודה של העברית

רק חבל שמקצתם לא הפנים את חגיגיות המעמד והמפגש עם השירה של כהן, אם הוא אכן משורר נערץ ונחשב. בעוד שבן וצור הקפידו בכבודה של השירה המתורגמת לשפה העברית, האחרים פחות. במיוחד הרעו עשות לידר, שהתעלם להרגיז מכללי ניקוד בגדכפ"ת (בשיר "כולם יודעים"), ודניאל סלומון שחטא בהבלעת עיצורים מקוממת ב"המעיל הכחול" (ובין המצאותיו הייתה ההטייה "כְּשֶהֶחלַטָ", במקום כשהחלטת).

ולמרות הסתייגויות אלה ואחרות (כמו היעדרה המביש של תוכניה) עמדה ההפקה בציפיות. העיבודים והניהול המוזיקלי של סלומון היו מוקפדים ומכובדים, והשימוש בזמרים-מבצעים רחוקים ומנוגדים לכהן בצבעי הקול ובאופי השירה, סיפקו נופך מעניין להצדעה, וטענו במתח מרתק את תצורות השאנסון, הקברט והדרמה המובנים ביצירה של כהן.

חלק מהביצועים היו מבריקים. "ככה לא אומרים שלום" ו"מנהטן" בפי צור, שעושה את כהן ארומטי, דרמטי ונוקב כנדרש; "כמו ציפור(על חוט תיל)" ששר לידר, ביכולתו מלאת הכנות והכוונה לנכס שירים של אחרים; "להתראות מריאן" שלו ושל סלומון, שהוא ההיפך הגמור בשירתו הגבוהה והצלולה לגריסה הנמוכה והמרוסקת של כהן; וכמובן שני השירים של שבן ("סיפורו של יצחק" ו"קחי עוד ואלס") שכהרגלו מפרק את השירים, ויוצק בהם - בליווי עצמי בפסנתר - פרשנות אישית מובהקת, מלאת להט, עוצמה ותשוקה. כמו הדבר אמיתי, אבל שלו. השלימו את ההגשה שילה פרבר, שלא כל-כך מצאה את עצמה, ואביגיל רוז - צעירה מוכשרת אך חסרת עידון וליטוש.

התשואות בסיום יותר משהיו הכרת תודה לחבורה המוכשרת, הביעו תשוקה מקומית לבואו של כהן לכאן. בינתיים, כפרפראזה על אחד מלהיטיו, תחילה יכבשו את ירושלים, אחר-כך ימשיכו לתל-אביב. ויוציאו דיסק וגם די.וי.די., שלדוד לאונרד בקנדה, תהיה הצדקה לגאווה.

הצדעה ללאונרד כהן, מופע במסגרת פסטיבל ישראל, אולם הנרי קראון תיאטרון ירושלים. 26 במאי 2007.