אחרי הפתיחה אקרובטית עם הקרקס הסיני ווהאן שכל ביקורת עליו יכולה להסתכם במילה הפופוליסטית "וואו" באה היומרה האמנותית של פסטיבל ישראל אל ביטויה הראשון עם המופע "השיריגאקי" של ריינר גבלס ותיאטרון וידי-לוזאן.

משמעות המילה היפנית השיריגאקי היא "זרימה" וגם "כתיבה שוטפת". התכנייה משמיטה פרט חשוב -  שזאת גם המילה הראשונה ביצירת קאבוקי חשובה "מוות באמיג`ימה" של הסופר צ`קאמאטסו, המוגדר כ"שקספיר של יפן".

הנוכחות היפנית בולטת בעיקר בזכות אחת המשתתפות, יוקו קימורה, נגנית קוטו ושמיטו, וכלי-מוזיקה יפניים נוספים, שלוכדת את תשומת הלב בנגינתה המרשימה ובטקסטים היפניים לא מתורגמים שהיא משמיעה, לעתים בצווחות.

אבל המופע איננו יפני אלא פרי עבודתו של יוצר אירופי, המלחין והבמאי ריינר גבלס מגרמניה, בהשראת טקסטים פטפיוטיים של גרטרוד שטיין האמריקאית שממחזרים את המילים  something, someone, some (כמה מישהו ומשהו) בצירופים שונים ומתארים, לכאורה, איזושהי משמעות חסרת משמעות לחיים חסרי חיים.

הגדרת המופע כתיאטרון מוזיקלי (תרגום פשטני של המושג music theatre ) וההבטחה הגדולה ל"עיבוד רדיקלי לסיפור המשפחה המסורתית ולמהויות שהופכות אותנו לאנושיים" יומרניים בעליל. לא כדאי לחפש אותה בסדרת המיצגים שהעמיד ריינר גבלס, אבל אפשר בהחלט להתענג על המוזיקה היפנית וגם זו של גבלס, המבוצעת חי בשילוב עם פס קול מוקלט מצוין שעיצב ויל בופ.

זהו מופע שעיקרו סדרת חוויות אסתטיות בתחום התפאורה, בשימוש בהקרנות ובחפצים ובתאורה מכשפת. המעצב  קלאוס גרונברג הפך את הבמה לגן עדן צבעוני, לאוקיינוס, לעיר, ולעוד אתרים שבהם יש (או אין) משמעות קיומית.  גם שלוש המבצעות טובות מאוד – במשחק, בתנועה איטית ומוגבלת, בדקלום ובזמרה – אחת גבוהה, אחת בינונית, ואחת קטנת-קומה.

הצרה היא שלא מתרחשת כאן סינרגיה, שבה התוצאה גדולה מסך כל מרכיביה. "השיריגאקי" נותר מפורק לגורמיו המרשימים, ומעלה בסופו של דבר תהייה לאן היינו אמורים להגיע עמו. באין מענה, נותר רק לחזור הביתה בשלום.

תהייה אחרת שעולה במהלכו ובסופו של המופע היא למי ייעדו אותו פרנסי פסטיבל ישראל.  תהייה ומענה אין לה.

השיריגאקי, במסגרת פסטיבל ישראל, 26  במאי, 21:15, אולם שרובר, תיאטרון ירושלים.