אם צריך להצביע על סיבה אחת למה לערוך מידי שנה את טקס יום השואה האלטרנטיבי – התמודדות תהיה התשובה. מידי שנה זו הפעם השישית מתכנסים אנשי תרבות ורוח, אנשי שטח ואנשי ספר כדי לספר על ההתמודדות הפרטית שלהם עם האירוע הבלתי נתפס הזה.
השנה נדד הטקס מתיאטרון "תמונע" לאולם סמוך. למרות האקוסטיקה הבעייתית שפגעה בעוצמה של השירים, הקירות השחורים ותקרת הברזל הפכו את האווירה לאותנטית במיוחד. אחת החוויות בטקס הזה היא המגוון הרחב של האנשים שמגיעים. יש שם מכל העדות, מכל הגילאים, ממזרח וממערב. כולם עוצרים לרגע משגרת היום יום כדי להתייחד עם העבר, ולהפוך אותו להווה ולעתיד.
הדוברים כמו גם קטעי המחזאות והשירים בטקס מנסים לצייר את יום השואה בגוונים של הווה. היופי הוא שלכל אחד יש את המקום להביע את עצמו. לא חייבים להיות ממלכתיים. לא חייבים ללבוש לבן ולשים על החולצה מדבקת "יזכור". אפשר גם אחרת.
אפשר לחלק את הנואמים בטקס לשני סוגים – אלו שמנתחים את החברה מבפנים, ואלו שהם אאוט-סיידרים, ומסתכלים קצת מבחוץ. הדובר הראשון היה ניר ברעם, סופר ועורך. הוא דיבר על האובדן האמיתי שהשואה גרמה. "השואה השכיחה מאיתנו את החיים שהיו באירופה. השואה השאירה אותנו רק עם המתים. היהודי החדש שנוצר בארץ-ישראל ביקש להתנער ממורשת העבר".
כהמשך ישיר לדברים של ברעם דיברה המחזאית מיכל אהרוני על הסיבה שבגינה שירי השואה לא זוכים לעדנה כמו שירי המלחמות למשל. "שירי השואה לא מחזקים. הם לא משאירים פתח לתקווה. אין בהם אומץ. אנחנו נהנים לשיר שירי גבורה לחיילים שמתו בקרב, אבל לא רוצים לשיר שירים לשישה מיליון איש שהלכו אל מותם ללא התנגדות כמעט".
העניין הוא שלא תמיד אפשר להתנגד. יהודה משי זהב נתן בטקס את הנופך הדתי, כשניסה להסביר שהשאלה "איפה היה אלוהים בשואה" היא למעלה מהיכולת האנושית. משי זהב פרט את ה`שואה` למונחים של יום יום. למשפחה שנהרסה בפיגוע, לתינוק שכמעט לא נשאר ממנו זכר אחרי הפיצוץ. "אפשר למצוא הסבר לכל אחד מהמאורעות הללו", הוא אמר, "אבל נדמה שהמוטו שמלווה אותנו לאורך השנים הוא "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם"".
אולי הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, אבל לא תמיד הוא מצילנו מידי עצמנו. "השואה הייתה פאשלה ביטחונית שגרמה לנו להקים צבא חזק, שיאפשר לנו לא להיות יותר קורבן" אמרה התסריטאית אור ישראלי. "יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא תזכורת למחיר שאנחנו מוכנים לשלם כדי לעמוד ביעד שהצבנו. הצבא במובנים מסויימים סגר לנו את דלתות הנפש, את היכולת לבטא רגשות". נכון לעכשיו מעגל הקסמים הזה לא פוסק.
מי שלקח את השואה עד לקצה גבול הציניות ואף עבר אותו היה איש הטלוויזיה גיא מרוז. עיקר הנאום שלו היה חרטה על שימוש ציני ואף אכזרי בשואה באחת התכניות של "פיני הגדול" אותה ערך. "אפשר להיות ציניים לגבי השואה במרתפי הסטנד-אפ. כשמל ברוקס עושה את היטלר, כשבניני מחייך באיטלקית לגרמנים בפרצוף, כשסיינפלד מתחרמן מול "רשימת שינדלר" זה בסדר. בעברית אי אפשר לעשות את זה. אולי אנחנו לא בשלים, אולי עוד לא הגיעה השעה".
ספק אם הציניות של מרוז הייתה מתיישבת עם הרצינו התהומית של שי נהון שעלה אחריו לבמה. נהון, סטודנט למדעי ההתנהגות, קיעקע את המספר של סבתו על זרועו כאקט של הנצחה. "מה יהיה כשהדור ההוא ימות? הגרמנים מעצבים מחדש את מחנות ההשמדה ומעוותים את הזיכרונות, ובעתיד קל יהיה לשנות את פני ההיסטוריה. לשכוח ולהמשיך הלאה? בשום אופן לא", אמר נהון. לזכור ודבר לא לשכוח – דווקא כן.
אחרון הנואמים היה עוזי וייל שהעלה רעיון לפיו היהודים הביאו על עצמם את השואה משום שלא יכולים היו להמשיך לסבול בגלות. בתת מודע השואה הייתה הזמנה של הקולקטיב, כדי לשנות את ההיסטוריה. מאז השואה הזמן הולך אחורה. לאורך כל הזמן מתנהל מאבק בין הטוב והרע עד לתיקון.
מי שסגרה את הטקס היית שהרה בלאו. מידי שנה היא שולחת את הנוכחים עם ברכה. תישמרו על עצמכם. תישארו בחיים לפחות עד יום השואה הבא, סיכמה בקצרה שהרה בלאו, ממייסדות הטקס. אכן, בימים טרופים כשלנו ברכה טובה מזו – אין.
מיכל בן דוד
19/04/2004
:תאריך יצירה
|